בחוגים אינטלקטואליים וחינוכיים מסוימים בחלקים מהעולם דובר הספרדית, ובכלל זה במגזרים של התרבות החינוכית בארגנטינה, השתרש נרטיב מסוים על ישראל. ישראל מוצגת לעתים קרובות לא כאומה דמוקרטית מורכבת, שעוצבה בידי היסטוריה, מלחמה, הגירה, דת וטראומה, אלא כישות בלתי לגיטימית באופן ייחודי: "פרויקט קולוניאלי־התיישבותי" שעצם קיומו נתפס כחשוד מבחינה מוסרית.
מסגרת פרשנית זו אינה נשארת כלואה באוניברסיטאות, במרחבי אקטיביזם או בוויכוח הפוליטי. רעיונות מעצבים תפיסה רגשית, ותפיסה רגשית מעצבת בסופו של דבר התנהגות חברתית. כאשר חברה לומדת, שוב ושוב, לראות אומה אחת כרעה באופן ייחודי, העוינות כלפי יהודים מן השורה נוטה לבוא בעקבותיה באופן טבעי. ההבחנה בין "אנטי־ציונות" לבין אנטישמיות, המוקפדת כל כך בתיאוריה, קורסת תדיר בפועל.
חוויתי זאת באופן אישי. כשהלכתי עם בניי, בני חמש ושש, ודיברתי איתם עברית ברשות הרבים, נתקלתי יותר מפעם אחת בעוינות אנטישמית גלויה. במקרה אחד היא באה מפועלי בניין. במקרה אחר, מצעירה ארגנטינאית מהמעמד הבינוני־גבוה בשכונה אמידה. בניי פשוט דיברו ושרו בעברית. ובכל זאת, בעיני כמה מהמתבוננים, השפה עצמה נעשתה טעונה פוליטית די הצורך כדי לעורר בוז גלוי.
זוהי התוצאה האמיתית של נרטיבים שהופשטו מהקשרם, שחוזרים עליהם פעמים כה רבות עד שעם שלם מתחיל להיראות דרך קריקטורה מוסרית.
התמונה הוויראלית וייצורו של נרטיב מוסרי
לאחרונה התפשט במהירות ברשת גל של זעם, בעקבות דיווחים על הצעה ישראלית הקשורה לעונש מוות למחבלים. המחלוקת החריפה לאחר שהופצה תמונה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מצטלם ליד עוגת יום הולדת מעוטרת בתמונה של גרדום.
בעיני צופים רבים בחו"ל, ובמיוחד אלה שנחשפו לסיפור רק דרך כותרות, תמונות ויראליות ושברי רשתות חברתיות, הסמליות נראתה מזעזעת ומטרידה מאוד. התמונה נתפסה מהר לא רק כעדות על פוליטיקאי אחד, אלא כעדות על ישראל כולה. אבל הפרשנות הזו התעלמה מההקשר הפוליטי והמוסדי הרחב שבו ממשלות ישראל פועלות בפועל.
פוליטיקה קואליציונית ומציאות דמוקרטית
ישראל פועלת בשיטה פרלמנטרית קואליציונית, שבה ממשלות מוקמות לעתים קרובות באמצעות בריתות בין מפלגות בעלות סדרי יום שונים בתכלית. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הרכיב את הקואליציה שלו משום שכל מגזרי החברה הישראלית החזיקו בעמדות פוליטיות זהות, אלא משום שחלקים משמעותיים מהמרכז ומהאופוזיציה בישראל סירבו להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, והותירו אותו תלוי במפלגות לאומיות ודתיות קטנות יותר כדי להחזיק ברוב שלטוני בכנסת.
אין פירוש הדבר שכל אמירה, מחווה סמלית או הצעת מדיניות של חברי הקואליציה משקפות קונצנזוס לאומי. למעשה, הצעות שנויות במחלוקת רבות מעוררות התנגדות מיידית ועזה בתוך ישראל עצמה. ההתנגדות המוסדית הזו היא בדיוק החלק שנשמט לרוב מהפרשנות הבינלאומית.
הצעת החוק נתקלה בהתנגדות לא רק בקרב פעילים או עיתונאים, אלא גם במגזרים של הממסד המשפטי בישראל, בשירותי הביטחון, בהנהגה הצבאית ובחברה האזרחית בכלל. מערכת המשפט בישראל משמשת גם היא בלם מוסדי משמעותי, המסוגל לבחון, לעכב, להגביל או לבטל חקיקה הסותרת עקרונות חוקתיים המעוגנים בחוקי היסוד של ישראל.
יהיה מה שיהיה דעתו של אדם על המדיניות הישראלית, זהו אינו מבנה של מדינה סמכותנית מונוליתית. זהו מבנה של דמוקרטיה רועשת, מפוצלת ומתווכחת עם עצמה.
קנה המידה המוסרי הסלקטיבי
התגובה הבינלאומית חושפת גם משהו לא נוח בפסיכולוגיה הפוליטית המודרנית: הזעם מחולק לעתים קרובות באופן לא שוויוני.
כמה מדינות דמוקרטיות מקיימות עונש מוות בצורה זו או אחרת. יפן ממשיכה להשתמש בתלייה כשיטת ההוצאה להורג. גם סינגפור מפעילה תלייה במסגרת מערכת המשפט שלה. הודו מקיימת עונש מוות על פי חוק, אם כי מפעילה אותו לעתים רחוקות. אף אחת מהמדינות האלה אינה מתוארת באופן שגרתי בשיח הבינלאומי כמדינה בלתי לגיטימית או חריגה מוסרית באופן ייחודי, שזכותה להתקיים מוטלת בספק במשתמע.
בינתיים, במשטרים סמכותניים מוצהרים כמו איראן, הוצאות להורג פומביות אינן סמליות מתלהמת ואף לא מחלוקת פוליטית מבודדת. הן פרקטיקה ממלכתית מבוססת. ובכל זאת, העוצמה הרגשית המופנית כלפי ישראל עולה תדיר על זו המופנית כלפי משטרים שבהם הדיכוי שיטתי ולא שנוי במחלוקת.
אין פירוש הדבר שישראל צריכה להיות פטורה מביקורת. יש לבקר דמוקרטיות בקפדנות, במיוחד ברגעים של פחד, לאומנות, קיצוניות או מלחמה. אבל ביקורת שהתנתקה מפרופורציה חדלה להיות ניתוח והופכת לחריגות מוסרית.
בעיית התפיסה המופשטת מהקשר
מערכות התקשורת המודרניות מתגמלות דחיסה רגשית. מציאויות מוסדיות מורכבות מצטמצמות לתמונות ויראליות, לסיסמאות ולשברים סמליים שנועדו לעורר תגובה מוסרית מיידית.
פוליטיקאי העומד ליד עוגה חסרת טעם הופך, בדמיון הציבורי, ל"מה שישראלים הם".
קיומם של ביקורת שיפוטית, אופוזיציה פרלמנטרית, עיתונות חוקרת, מחאה, אנשי מקצוע משפטיים, התנגדות פנימית, אי־יציבות קואליציונית והתנגדות מוסדית נעלם מן העין, משום שמורכבות אינה נודדת היטב ברשת.
הדינמיקה הזו מסוכנת במיוחד כשמדובר ביהודים ובישראל, משום שמאות שנים של מחשבה אנטישמית התנו חברות רבות לדמיין יהודים כקולקטיב ולא כיחידים. הפיתוי להפוך את מעשיה או את דבריה של דמות אחת לראיה נגד עם שלם נותר חזק במידה יוצאת דופן.
דמוקרטיה נמדדת ביכולתה להתנגד, לא בטוהרתה
שום חברה דמוקרטית אינה טהורה מבחינה מוסרית. בכל דמוקרטיה יש דמגוגים, קיצונים, אופורטוניסטים ורגעים של פחד קולקטיבי.
השאלה הרלוונטית אינה אם קיימת רטוריקה לא נעימה. השאלה הרלוונטית היא אם קיימים מוסדות המסוגלים לערער עליה, לבלום אותה, לחשוף אותה ולהתנגד לה. יש לשפוט חברות דמוקרטיות פחות לפי עצם קיומה של קיצוניות ויותר לפי המנגנונים העומדים לרשותן להתמודד איתה.
ישראל, על כל פגמיה וסתירותיה הפנימיות, נותרת חברה המוגדרת לא על ידי תמימות דעים אלא על ידי ויכוח מתמיד: משפטי, פוליטי, מוסרי, תרבותי ופילוסופי. חלק גדול מהעולם רואה רק את הזעם. הרבה פחות מבחינים במנגנון המתנגד לו.
וכאשר המורכבות הזו נעלמת, יהודים מן השורה במרחק אלפי קילומטרים, ובהם ילדים השרים בעברית עם אביהם ברחובות ארגנטינה או ספרד, משלמים בסופו של דבר את המחיר החברתי של נרטיבים שלא היה להם כל חלק ביצירתם.