אחת לכמה חודשים, דיפלומט, איש אקדמיה או מאמר מערכת בעיתון מעלים את הסכם יום שישי הטוב כתבנית לסיום הסכסוך בעזה. ההיגיון הולך כך: ה־IRA התפרק מנשקו, שין פיין נכנסה לממשלה, וצפון אירלנד מצאה שלום. אם זה עבד שם, זה יכול לעבוד כאן. חמאס רק צריך את התמריצים הנכונים.
ההשוואה הזו אינה רק שגויה. היא שגויה באופן מסוכן, משום שהיא מובילה את מקבלי ההחלטות לחפש פתרון פוליטי למה שהוא, ביסודו, בעיה של כנופיה.
הכנופיה שהפכה לממשלה
קחו לדוגמה את מארה סלווטרוצ'ה, המוכרת יותר בשם MS-13. הארגון קם בקרב מהגרים סלבדוריים בלוס אנג'לס בשנות השמונים, התפשט חזרה למרכז אמריקה בעקבות גירושים, ולבסוף השתלט על שכונות ועל רשויות מקומיות שלמות באל סלבדור. הוא סחט עסקים, הפעיל בתי דין מסוג מסוים, אכף סדר אכזרי משלו, ומירר את חייהם של האזרחים סביבו. היו לו תרבות משלו, סמלים משלו, טקסי חניכה משלו. צעירים חסרי סיכויים וחסרי עתיד הצטרפו אליו משום שהחברות בו הציעה משהו שדבר אחר לא יכול היה להציע: זהות, הגנה, הכנסה ושייכות.
עכשיו הביטו בעזה. חמאס שולט בשטח מאז 2007. הוא מפעיל משרדי ממשלה, משלם משכורות, מפעיל מערכת בתי משפט. אבל הכוח הלוחם שלו מורכב ברובו המכריע מצעירים ללא עתיד כלכלי של ממש, ללא חופש תנועה וללא אופק מעבר לארגון עצמו. הם לובשים מדים זהים וסרטים ירוקים על המצח. הם מתאמנים יחד, חיים יחד ומגדירים את עצמם כולם דרך החברות בארגון. הארגון אינו רק מה שהם עושים. הוא מי שהם.
זו אינה תנועת התנגדות עם זרוע פוליטית הממתינה למשול. זו כנופיה שגדלה מספיק כדי להפעיל שירות דואר.
מדוע פירוק הנשק מבעית אותם
ההשוואה ל־IRA מניחה שמאחורי כל תנועה חמושה עומדת שין פיין: גרעין של אנשים בעלי שאיפות פוליטיות, שרוצים תיקים מיניסטריאליים יותר משהם רוצים נשק. זה היה נכון בבלפסט. זה אינו נכון בעיר עזה.
עבור לוחם חמאס בשנות העשרים לחייו, פירוק מנשק אינו פירושו מעבר לפוליטיקה. פירושו להפוך לצעיר מובטל בעיר הרוסה, בלי מעמד, בלי הכנסה ועם מטרה על הגב. ישראל חימשה פלגים יריבים בתוך עזה. הרשות הפלסטינית, שחמאס גירש באלימות ב־2007, לא שכחה. תתפרק מנשקך, והסכינים יישלפו.
חברי MS-13 הבינו את הדינמיקה הזו באופן אינטואיטיבי. עזיבת הכנופיה לא הייתה רק קשה; היא הייתה גזר דין מוות. קוד השתיקה של הארגון נאכף לא רק בכוח האידאולוגיה אלא בכוח הפחד הרציונלי לחלוטין שעזיבה פירושה חיסול. אנשי השורה של חמאס פועלים לפי אותו חשבון. הרטוריקה על מֻקָאוַמָה, התנגדות ומאבק מזוין, אמיתית, אבל היא מונחת על גבי משהו קמאי יותר: האנשים האלה אינם יכולים להרשות לעצמם לעצור.
מה האזרחים חושבים באמת
הנה החלק שהפרשנות המערבית טועה בו בעקביות. כנופיות אינן מייצגות את הקהילות שבהן הן שולטות. הן טורפות אותן.
אזרחים סלבדוריים שחיו תחת MS-13 לא חגגו את נוכחות הכנופיה. הם שילמו דמי חסות, החזיקו את בנותיהם בבית וקברו את בניהם. הם היו בני ערובה של ארגון חמוש שהפך את עצמו לבלתי ניתן לסילוק. זיהוי MS-13 עם העם הסלבדורי היה מזוהה מיד כאבסורד.
זיהוי חמאס עם העם הפלסטיני בעזה אינו פחות אבסורדי, והשלכותיו חמורות בהרבה. אזרחי עזה חיים תחת כפייה של חמאס כמעט שני עשורים. הם ראו את הארגון מסיט סיוע הומניטרי, מגייס את בניהם ומשתמש בבתיהם ובבתי החולים שלהם כתשתית מבצעית. הם אינם ציבור הבוחרים של חמאס. הם הסביבה של חמאס.
האזרחים האלה יהיו הנהנים העיקריים מפירוק נשק אמיתי. עזה ללא המנגנון החמוש של חמאס היא עזה שבה הסיוע מגיע לאנשים שלהם הוא מיועד, שבה לצעירים יש אפשרויות מעבר לארגון, ושבה שיקום הופך לאפשרי. ייתכן מאוד שמי שרוצים בדחיפות הרבה ביותר בפירוק חמאס מנשקו הם תושבי עזה עצמם.
התבנית הלא נכונה, הלקח הלא נכון
הגישה שאימצה בסופו של דבר אל סלבדור כלפי MS-13 בהנהגת הנשיא נאיב בוקלה לא הייתה משא ומתן. היא הייתה פירוק: מעצרים המוניים, שלילת יכולתו של הארגון לפעול, ומאמץ מכוון להפריד את הכנופיה מהאוכלוסייה האזרחית שאותה היא התנחלה. המחיר בחירויות האזרח היה אמיתי וכבד. אבל גם התוצאות היו אמיתיות: שיעורי הרצח קרסו, וסלבדורים מן השורה יכלו שוב ללכת ברחובותיהם.
איש אינו מציע שעזה יכולה או צריכה לשכפל את שיטותיו של בוקלה. הנסיבות אינן שקולות. אבל ההיגיון שביסוד הדברים ראוי לתשומת לב רצינית: אי אפשר להביא כנופיה לאי־רלוונטיות באמצעות משא ומתן. מפרקים את יכולתה לכפות, מציעים לחבריה דרך יציאה אמיתית, ופועלים להשיב לאוכלוסייה האזרחית את היכולת לחיות בלי מגף הארגון על צווארה.
הצעת חנינה לחברי חמאס שיתפרקו מנשקם, כפי שעושה תוכניתו של טראמפ, היא התחלה. אבל חנינה לבדה לא תזיז אנשים החוששים שפירוק מנשק אינו אלא הקדמה להיהרגות בידי אויביהם. התהליך דורש ערבויות ביטחון, פיקוח של צד שלישי ומסלול אמין לחיים אזרחיים: עבודה, דיור, עתיד שאינו הארגון.
הפסיקו להחמיא להם
מסגרת ה־IRA מחמיאה לחמאס. היא מרמזת על מדינאות רדומה, על חזון פוליטי שרק הנסיבות מרסנות אותו, הממתין להשתחרר בזכות ההסכם הנכון. הראיות לכך דלות. מה שהראיות תומכות בו בפועל הוא ארגון שזהותו אינה ניתנת להפרדה מאלימות מזוינת, שלחבריו יש סיבות אישיות חזקות להמשיך להילחם, ושהמשך קיומו תלוי בכך שלא תהיה חלופה שלווה שתוכל להתחרות במה שהארגון מספק.
זו כנופיה. ההתייחסות אליה כאל משהו מתוחכם יותר לא הניבה תוצאות. היא הניבה שמונה־עשר חודשים של משא ומתן תקוע, הפסקת אש שברירית המשרתת את צורכו של חמאס בזמן, ואוכלוסייה בעזה שנותרה לכודה בין צבא כובש לבין ארגון חמוש שמעולם, אף לא פעם אחת, לא העדיף את רווחתה על פני הישרדותו שלו.
הבנת מה שחמאס הוא באמת, ולא מה שהיינו רוצים שיהיה, היא תנאי מוקדם לכל מדיניות שעשויה לעבוד באמת.