במה טועה טיעון "רצח העם"

משולחנו של דניאל איזקסון

ההאשמה שישראל ביצעה רצח עם בעזה הפכה, בשנים שלאחר 7 באוקטובר 2023, לאחת הטענות החוזרות ביותר בשיח הבינלאומי. בבחינה מקרוב, היא גם אינה עומדת במבחן.

רצח עם אינו מטפורה מוסרית. זהו מושג משפטי מוגדר: הכוונה להשמיד עם באשר הוא. הכוונה הזו חשובה. בלעדיה, המונח מאבד את משמעותו והחוק מאבד את שיניו. מה שהתרחש בעזה היה מלחמה אכזרית, עם סבל אזרחי ממשי והרסני. אבל זה לא היה מסע השמדה.

הרף המשפטי ומדוע הוא חשוב

אוכלוסיות הנתונות למתקפה של רצח עם אמיתי אינן מכפילות את עצמן פי ארבעה.

הביטו בנתונים הדמוגרפיים. בזמן מלחמת ששת הימים ב־1967, האוכלוסייה הפלסטינית המשותפת של הגדה המערבית ועזה עמדה על כ־1.3 מיליון. כיום, האוכלוסייה באותם שטחים עולה על 5.6 מיליון: גידול של יותר מפי ארבעה בתקופת השליטה הישראלית.

המבקרים עשויים לטעון שאפשר לנסות לבצע רצח עם גם אם הוא אינו מושלם בהצלחה. אבל גידול מתמשך של אוכלוסייה לאורך דורות סותר מן היסוד את ההגדרה של קבוצה המסומנת להשמדה פיזית.

שאלת היכולת

לישראל אחד הצבאות החזקים בעולם. היא החזיקה בעליונות אווירית בלתי מעורערת מעל עזה לכל אורך המלחמה. היא ידעה בדיוק היכן האוכלוסייה מרוכזת. אילו המטרה הייתה השמדה, עזה הייתה ריקה.

היו שטענו שישראל רוסנה רק בשל לחץ בינלאומי או מחשש לבידוד דיפלומטי. הראיות לא תמכו בכך. מדינות המבצעות רצח עם אינן מוציאות אזהרות מוקדמות לפני תקיפות. הן אינן מתווכחות על מידתיות בבתי המשפט שלהן. הן אינן מאפשרות מסדרונות הומניטריים ואינן מתירות לעיתונות החופשית שלהן לתעד ולבקר כשלים צבאיים בזמן אמת.

הפער בין מה שישראל יכלה לעשות לבין מה שעשתה היה עדות למדינה המנהלת מלחמה במסגרות משפטיות ומוסריות שהן ההפך הגמור מכוונה לרצח עם. זיהוי מלחמה, אפילו מלחמה הרסנית, עם רצח עם אינו ניתוח. זו ניפוח של השפה כדי לכפות מסקנה.

טיעון ה"בחלקו"

המבקרים הצביעו לעתים קרובות על הניסוח המשפטי של רצח עם כמעשה שבוצע "בשלמותו או בחלקו". הם טענו שהרס התשתית העירונית בעזה היווה השמדה של "חלק" מעם. פרשנות זו התעלמה מהמציאות הצבאית של המלחמה.

חמאס השקיע עשרות שנים בבניית תשתית צבאית השזורה ללא הפרד בחיים האזרחיים. כאשר צבא פועל מתוך בתי חולים, בתי ספר ובתים, הרס האתרים האלה הוא תוצאה טרגית של לחימה בשטח בנוי, לא תוכנית שיטתית למחוק קבוצה. הכוונה הייתה נטרול איום חמוש, לא חיסול האזרחים שמאחוריהם האיום הזה הסתתר.

היו שהצביעו על הצהרות של חברי ממשלת ישראל, והצהרות אלה ראויות להתייחסות כנה. השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' השמיעו אמירות קיצוניות, מתלהמות ובלתי ניתנות להצדקה. יש לגנות אותן ככאלה. אבל מילים, מכוערות ככל שיהיו, אינן רצח עם. מעשים הם רצח עם. הרף המשפטי דורש הוכחה לכוונה ברמת מדיניות המדינה, המיושמת באופן שיטתי. רטוריקה מתלהמת של שרים משוליים, שהנהגת הצבא ומערכת המשפט בישראל התנערו ממנה, לא עמדה ברף הזה.

איך נראה רצח עם באמת

ההשוואה התכופה לשואה מבהירה את העיוות הזה עוד יותר. השואה הייתה השמדה מתועשת: תוכנית שיטתית לרצוח מיעוט אזרחי שלם, לא כתוצר לוואי של סכסוך אלא כמטרה עצמה. להשוות זאת למלחמה נגד ארגון חמוש כמו חמאס, הפועל מתוך אוכלוסיות אזרחיות ומשתמש בסבל אנושי כנכס טקטי, פירושו למחוק הבחנות יסודיות.

ההיסטוריה הופכת את ההבחנה הזו למוחשית, וכדאי להתעמת עם הדוגמאות ישירות. ברצח העם הארמני בשנים 1915 עד 1923 נהרגו על פי ההערכות 1.5 מיליון ארמנים: כמחצית מכלל האוכלוסייה האתנית. האוכלוסייה הארמנית בשטח העות'מאני צנחה משני מיליון לפחות מ־400,000. המנגנון היה מכוון: גירוש כפוי אל המדבר, הוצאות להורג המוניות, הרעבה מתוכננת.

תחת החמר רוז' בקמבודיה, בין 1975 ל־1979, נהרג כרבע מאוכלוסיית המדינה כולה. ברואנדה ב־1994 הושמדו כ־77 אחוזים מאוכלוסיית הטוטסי הרשומה בתוך מאה ימים. בנאנג'ינג בסוף 1937 טבחו הכוחות היפניים ביותר מ־200,000 אזרחים בתוך שבועות, כשהם מכוונים לאוכלוסייה שלא גילתה כל התנגדות צבאית. בדארפור, ממשלת סודאן והמיליציות הערביות בנות בריתה הרגו יותר מ־200,000 אזרחים לא־ערבים ועקרו יותר משני מיליון נוספים: מסע שהוכר רשמית כרצח עם על ידי ארצות הברית ובית הדין הפלילי הבינלאומי. ראוי לציין שהן המבצעים והן הקורבנות בדארפור היו ברובם המכריע מוסלמים: תזכורת לכך שמכונת רצח העם אינה שייכת לציוויליזציה אחת או לסכסוך אחד.

אלה נקודות הייחוס שהמילה רצח עם נושאת. להשתמש בה בקלות דעת כנשק פוליטי בסכסוך מזוין מורכב אינו רק חוסר דיוק. זהו עלבון לכל ארמני שהוצעד אל המדבר הסורי, לכל טוטסי שניצוד במצ'טות, לכל קמבודי שעבד עד מוות בשדה אורז.

מה שהנרטיב השולט משמיט

הבעיה בשיח הנוכחי עמוקה יותר מן המינוח. חלק ניכר ממנו מתחיל במסקנה ועובד לאחור. הציונות ממוסגרת מחדש כמפעל של שליטה מלכתחילה, ופעולות ישראליות מתפרשות דרך העדשה הזו בלי קשר להקשר. זה מוחק את המציאות הבסיסית שהציונות צמחה כתנועה להגדרה עצמית יהודית בעולם שבו לא הייתה ליהודים כזו.

חמאס לא היה סתם כוח מגיב. הוא היה שחקן אידאולוגי עם מטרות מוצהרות שכללו את חיסול ישראל. האסטרטגיה שלו, להשתקע בתוך אוכלוסיות אזרחיות, למקסם את חשיפתן ולהפוך נפגעים למנוף פוליטי, מילאה תפקיד ישיר בהיקף הסבל. במשך עשרות שנים, חוסר המדינה הפלסטיני עוצב לא רק על ידי ישראל אלא גם על ידי המדינות השכנות. מצרים שלטה בעזה ובחרה שלא לשלב אותה. ירדן שלטה בגדה המערבית ובהמשך התנתקה. איראן קיימה את הסכסוך באופן פעיל משום שאי־היציבות האזורית שירתה את האינטרסים האסטרטגיים שלה. זה לא היה הקשר שולי. זה היה מבני.

ובכל זאת, ניתוחים מערביים רבים מצמצמים את כל זה לציר אחד: מדכא ומדוכא. המסגרת הזו מתעלמת מיותר מדי כדי להועיל. היא מתעלמת ממציאות היסטורית עמוקה יותר: במשך מאות שנים חיו יהודים ברחבי המזרח התיכון כמיעוטים מוגנים אך כפופים תחת שלטון מוסלמי, במה שמכונה שיטת הד'ימה. הופעתה של ריבונות יהודית באותו אזור עצמו מייצגת, עבור רבים בעולם הערבי והמוסלמי, לא רק התפתחות פוליטית אלא קרע עמוק בסדר שהתקיים זמן רב. אין צורך לקבל את תפיסת העולם הזו כדי להכיר בכך שהיא מסייעת להסביר את עוצמת הדחייה באופנים שמסגרות טריטוריאליות או פוסט־קולוניאליות גרידא אינן מסוגלות ללכוד.

עזה אינה שייכת לרשימה הזו

יש בעולם הזה זוועות אמיתיות העומדות ברף המשפטי וההיסטורי של רצח עם. הארמנים. הטוטסי. הקמבודים. אנשי דארפור. כל מקרה כזה כלל השמדה מכוונת ושיטתית של עם באשר הוא, הניתנת למדידה בקריסתן של אוכלוסיות שלמות.

עזה אינה שייכת לרשימה הזו. לקרוא לזה רצח עם לא הבהיר את המציאות הזו. זה טשטש אותה. ובכך, זה בגד בזכרם של אלה שלמענם נטבעה המילה.