הקריאה שאינה נעצרת בצריח

משולחנו של דניאל איזקסון

כדי להבין את הסכסוך סביב ישראל יש להבין את התאולוגיה שמעצבת אותו. מסה זו בוחנת מה התאולוגיה הזו אומרת בפועל.

א. הצליל עצמו

יש רגע, אם אי פעם שהיתם בעיר מוסלמית עם שחר, שבו הקריאה הראשונה לתפילה עולה מן הצריח עוד לפני שהשמיים החליטו סופית להאיר. הקול נישא מעל גגות וחצרות, בלי חיפזון, בטוח בעצמו, עתיק מכל בניין שממנו הוא מהדהד. אפילו מי שאינו מוסלמי, השומע אותו בפעם הראשונה, נוטה לקפוא במקומו. משהו באוזן האנושית מזהה אותו כבעל משמעות עוד לפני שהשכל גיבש דעה על מה שהוא אומר.

האד'אן, הקריאה האסלאמית לתפילה, תואר על ידי מוזיקאים, נוסעים וכותבים לאורך מאות שנים כאחד הצלילים המהלכים קסם ביותר שהקול האנושי מסוגל להפיק. השיפוט הזה עומד בעינו. הוא אינו פרי סנטימנט או כבוד תרבותי; הוא עובדה אקוסטית. המודוס המלודי, התנועות הפתוחות, האופן שבו מואזין מיומן מכופף את המשפטים סביב השתיקה: כל אלה פועלים על מערכת העצבים עוד לפני שהאידאולוגיה מספיקה לומר מילה.

ובכל זאת. האד'אן אינו רק רעש יפה. הוא טקסט, ולטקסט יש משמעות, והמשמעות אינה נגמרת בשולי חצר המסגד. להקשיב לו רק כמוזיקה פירושו לשמוע אותו שלא כהלכה. לסרב להקשיב לו בכלל, מתוך חשדנות, פירושו להבין אותו לא טוב יותר. העמדה הכנה היא לשמוע את שני הדברים בבת אחת: את היופי ואת הטענה.

ב. מה המילים אומרות בפועל

האד'אן המקובל כולל את ההצהרות הבאות, החוזרות ברצף: אלוהים גדול (אללה אכבר, ארבע פעמים). אני מעיד שאין אלוה מלבד אלוהים. אני מעיד שמוחמד הוא שליח אלוהים. בואו לתפילה. בואו להצלחה. אלוהים גדול. אין אלוה מלבד אלוהים.

המשפט "בואו להצלחה" (חַיְּ עַלַא אלְ־פַלַאח) ראוי לעצירה. המילה הערבית פלאח אינה מציינת רק גאולה אישית או שגשוג רוחני פרטי. בשימוש האסלאמי הקלסי יש לה ממד חברתי וציוויליזציוני: הצלחתה של קהילת המאמינים, האֻמָּה, בסידור העולם כהלכה. הקריאה אינה רק הזמנה ליחידים. היא זימון למפעל קולקטיבי.

זו אינה קריאה מגמתית. זו הקריאה שהלמדנות האסלאמית הקלסית נתנה תמיד, ושדרשות במסגדים ברחבי העולם המוסלמי ממשיכות לתת. התפילה היא הקצה הנראה של תאולוגיה שאינה מבחינה הבחנה חדה בין הרוחני לפוליטי, בין הכניעה האישית של המאמין לבין סידור החברה תחת החוק האלוהי.

ג. המסגור של הקוראן עצמו

הקוראן אינו מסמך אחיד. על פי האמונה האסלאמית הוא נגלה במשך כעשרים ושלוש שנים, והטון שלו משתנה באופן ניכר בין חלקיו המוקדמים למאוחרים. הסורות המוקדמות, שנגלו במכה כשמוחמד וחסידיו היו קהילת מיעוט, נוטות לרוחני, להתבונני, לאנושי האוניברסלי. הסורות המאוחרות, שנגלו במדינה לאחר שמוחמד הפך למנהיג פוליטי וצבאי, נוטות לחקיקתי, למלחמתי, לפוליטי המפורש.

המשפט האסלאמי הקלסי פיתח את דוקטרינת הנַסְח', הביטול, כדי להתמודד עם סתירות לכאורה בין שני השלבים. העיקרון הוא שהתגלות מאוחרת גוברת על התגלות מוקדמת כאשר הן מתנגשות. לכך חשיבות עצומה, משום שדווקא הסורות המאוחרות, המדיניות, הן המכילות את ההצהרות המפורשות ביותר על היחסים בין האסלאם לבין חברות לא־מוסלמיות.

סורה 9, אַתְּ־תַּוְבָּה (החזרה בתשובה), נחשבת בעיני רבים מהמלומדים המסורתיים לאחת הסורות הגדולות האחרונות שנגלו, והיא מכילה כמה מן הלשונות החד־משמעיות ביותר בטקסט כולו. פסוק 5, המכונה במסורת "פסוק החרב", אומר:

כאשר יחלפו החודשים הקדושים, הרגו את עובדי האלילים בכל מקום שתמצאום, ולכדו אותם וצורו עליהם וארבו להם בכל מקום מארב.קוראן 9:5

פסוק 29 באותה סורה מרחיב זאת לאנשי הספר, יהודים ונוצרים, עם הסדר פוליטי מוגדר: הם רשאים לחיות תחת שלטון אסלאמי בתמורה לתשלום הג'זיה, מס הגולגולת, "בעודם מושפלים". המילה הערבית שבה נעשה שימוש, צאע'ירון, פירושה במצב של השפלה או של קטנות. זה אינו ניסוח מקרי.

הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה וביום האחרון, ואינם אוסרים את מה שאללה ושליחו אסרו, ואינם מקבלים את דת האמת, מקרב אלה שניתן להם הכתוב, עד שישלמו את הג'זיה מידם בעודם מושפלים.קוראן 9:29

סורה 8:39 מנסחת את השאיפה בפשטות:

הילחמו בהם עד שלא תהיה עוד פִתְנָה והדת תהיה כולה לאללה.קוראן 8:39

המילה פתנה כאן פירושה מחלוקת, מדון, או נוכחותם של סדרים דתיים וחברתיים מתחרים. המטרה המתוארת אינה דו־קיום. היא סילוק הפתנה באמצעות שליטתו האוניברסלית של האסלאם. הפסוקים האלה אינם עלומים. הם מרכזיים במסורת. כל מלומד מוסלמי בעל הכשרה קלסית מכיר אותם. השאלה מעולם לא הייתה אם הם קיימים; השאלה הייתה תמיד כיצד ליישם אותם, ובאילו נסיבות.

ד. החדית': דברי הנביא עצמו

ספרות החדית', אוסף אמרותיו ומעשיו של מוחמד, נושאת באסלאם הסוני סמכות הקרובה לזו של כתבי הקודש. שני הקבצים הסמכותיים ביותר, צחיח אל־בוח'ארי וצחיח מוסלים, נקראים צחיח, כלומר תקין או אמין, והם נחשבים למורי הדרך הנאמנים ביותר לכוונת הנביא אחרי הקוראן עצמו.

בשאלת יחסו של האסלאם לשאר העולם, החדית' אינם דו־משמעיים.

נצטוויתי להילחם באנשים עד שיעידו שאין אלוה מלבד אללה ושמוחמד הוא שליח אללה, יקיימו את התפילה וישלמו את הזכאת. אם יעשו זאת, הגנו על דמם ועל רכושם מפניי, מלבד זכותו של האסלאם עליהם, וחשבונם יהיה עם אללה.צחיח אל־בוח'ארי, ספר 2, חדית' 25

זו אינה אמירה של אדם המתאר נתיב רוחני פרטי. זו אמירה של מנהיג פוליטי וצבאי המתאר תוכנית. "דמם ורכושם" מוגנים רק בקבלת האסלאם, או במעמד הכפוף של הד'ימים. הכוונה האוניברסליסטית נאמרת במפורש, לא ברמז.

צחיח מוסלים מכיל את החדית' הנודע המתאר את האיגרות ששלח מוחמד לשליטי המעצמות השכנות, ובהם הקיסר הביזנטי והקיסר הפרסי הסאסאני, ובהן הזמין אותם לקבל את האסלאם. המשמעות, העקבית לאורך המסורת, היא שההזמנה קודמת לאפשרות הצבאית אך אינה מחליפה אותה. הסדר הוא: הזמנה, ואם היא נדחית, החרב. סדר זה הפך לדוקטרינה הרשמית של המשפט הקלסי.

ה. דאר אל־אסלאם ודאר אל־חרב

המשפט האסלאמי הקלסי, שנבנה על היסודות הכתובים האלה, חילק את העולם לשני תחומים. דאר אל־אסלאם, בית האסלאם, כולל את השטחים שתחת שלטון מוסלמי שבהם חל החוק האסלאמי. דאר אל־חרב, בית המלחמה, כולל את כל השאר. השם אינו מטפורי. הוא מתאר את מעמדם המשפטי של שטחים לא־מוסלמיים: הם נמצאים, עקרונית, במצב של עימות מתמשך, אם כי לעתים מושהה, עם העולם האסלאמי, עד שיצורפו לדאר אל־אסלאם.

קטגוריה שלישית, דאר אל־עהד או דאר אל־צֻלְח (בית הברית או האמנה), פותחה על ידי חלק מן המשפטנים כדי לתאר שטחים שעמם היו לעולם האסלאמי הסכמי שלום רשמיים. אבל זה הובן תמיד כמצב זמני או מותנה, לא כהכרעה קבועה. כיוון ההיסטוריה, במסגרת זו, הוא חד־סטרי: לעבר התרחבותו של דאר אל־אסלאם.

המנגנון של התרחבות זו הוא הדַּעְוַה, הקריאה או ההזמנה, זו שעל שמה קרוי האד'אן עצמו. הדעוה היא חובתו של כל מוסלמי להזמין אחרים אל האסלאם. זהו צו מיסיונרי המובנה בדת ברמה המבנית, לא כמאפיין משני אלא כחובת יסוד, במקביל לתפילה ולזכאת. האד'אן, הנשמע חמש פעמים ביום, הוא הדעוה שהפכה לנשמעת. זו ההזמנה, המהדהדת מעל דאר אל־חרב וקוראת לו לבוא אל דאר אל־אסלאם.

ו. מה שמטיפים: מעזה ועד בירמינגהם

מפתה למקם את הדוקטרינות האלה בבטחה בעבר הימי־ביניימי, כשרידים של משפט שמוסלמים מודרניים הניחו בשקט בצד. הראיות אינן תומכות בנחמה הזו.

בעזה, הדרשות של אימאמים המזוהים עם חמאס מוקלטות ומתורגמות על ידי המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון (MEMRI) ואחרים. הן מפורשות. דרשה משנת 2023 במסגד אל־אברר ברפיח קבעה שהמאבק אינו רק טריטוריאלי אלא ציוויליזציוני: "איננו נלחמים על פיסת אדמה. אנו נלחמים לניצחון האסלאם על העולם כולו." אין זה השוליים. אמנת היסוד של חמאס, אפילו בגרסתה המתוקנת מ־2017, ממסגרת את הסכסוך במונחים השאובים ישירות מן המסורת שתוארה לעיל.

באיראן, הדוקטרינה אינה רק מוּטפת מעל בימות המסגדים; היא חוקתית. העיקרון החומייניסטי של וִלַאיַת אל־פַקִיה, שלטון המשפטן האסלאמי, תוכנן במפורש להיות הגרעין של סדר אסלאמי אוניברסלי. האייתוללה חומייני כתב בחיבורי היסוד שלו שממשל אסלאמי אינו מיועד לאיראן בלבד: "ממשלת האסלאם אינה מוגבלת למקום או לזמן מסוים." כוח קודס של משמרות המהפכה קיים כדי להפוך זאת למבצעי מעבר לגבולות.

בסעודיה, המוסדות הווהאביים והסלפיים שייצאו את התאולוגיה שלהם ברחבי העולם המוסלמי מאז שנות השבעים, במימון דולרי הנפט ובהפצה דרך מדרסות מפקיסטן ועד מערב אפריקה ודרום־מזרח אסיה, מלמדים גרסה של אסלאם שבה השליחות האוניברסליסטית אינה מרוככת. דוקטרינת אל־וַלַאא' וַאל־בַּרַאא', נאמנות למוסלמים והתנערות מלא־מוסלמים, היא מרכיב סטנדרטי בתוכנית הלימודים.

באפגניסטן תחת הטליבאן, החוק האסלאמי אינו שאיפה אלא מציאות מנוהלת. הצהרות הטליבאן על כוונותיו כלפי העולם שמעבר לגבולות אפגניסטן עקביות עם הדוקטרינה הקלסית: קודם דעוה, ואחר כך מה שיבוא.

ובבירמינגהם, אנגליה: המסגד המרכזי של בירמינגהם, מרכזי ג'מעית אהל־א־חדית' UK ומוסדות קטנים רבים אירחו בזמנים שונים דוברים שדרשותיהם המוקלטות מתארות את בריטניה כחלק מדאר אל־חרב, מתארות את המטרה להפוך את בריטניה לחלק מדאר אל־אסלאם, ומתארות זאת לא כאלימות אלא כדעוה, כהזמנה, כפעילות הראויה והמחייבת של כל מוסלמי החי בארץ לא־מוסלמית. סרט תיעודי של Channel 4 משנת 2016, "הכופרים של האסלאם", תיעד מטיפים בבירמינגהם המגנים במפורש כפירה באסלאם. דו"ח של חברת הנרי ג'קסון משנת 2017 זיהה מסגדים רבים בבריטניה המפיצים ספרות הקוראת להכפפת לא־מוסלמים.

הטיעון שמעלים ארגוני סנגור מוסלמיים במערב, ושחוזרים עליו בצייתנות בחלק ניכר מהפרשנות המרכזית, הוא שמדובר בעמדות מיעוט, שאינן מייצגות את המוסלמים הבריטים בכללותם. ברמת היחיד יש בכך מן האמת. רוב המוסלמים בבירמינגהם אינם פועלים במודע לאסלומה של בריטניה. אבל הדוקטרינה אינה עמדת מיעוט בתוך המסורת. היא העמדה המרכזית של המשפט האסלאמי הקלסי, והיא מה שנלמד במוסדות המכשירים אימאמים ומורי דת. מוסלמים יחידים יכולים להיות מתונים; התאולוגיה המוסדית לעתים קרובות אינה כזו.

ז. יופי וטענה, יחד

דבר אחד חייב להיאמר בפשטות לפני כל דבר אחר: מסה זו אינה פסק דין נגד האסלאם, ואינה טיעון נגד מוסלמים. אם מישהו קורא את כל מה שנכתב כאן, בוחן את המסורת ביושר, ומגיע למסקנה שהאסלאם הוא האמת ורוצה להצטרף לאומה, אין בכך דבר שיש להתנגד לו. המרת דת היא עניין אישי. עולם שנעשה אסלאמי יותר מתוך שכנוע אמיתי הוא עולם שבו המסורת הציגה את טיעוניה ואנשים קיבלו אותם בחופשיות. זו תוצאה לגיטימית. הטיעון כאן אינו על האסלאם. הוא על השאלה אם המערב מסוגל לראות בבירור את מה שעומד לפניו.

היה זמן ששמעתי את האד'אן כצליל טהור: קול העולה מעל גגות עם שחר, משהו עתיק ונינוח, השייך לעולם שעברתי בו כאורח. אני עדיין מוצא אותו יפה. זה לא השתנה. מה שהשתנה הוא מה שאני שומע בתוך היופי.

ציוויליזציה נקראת, בקול רם ובמפורש, אל שינוי טוטלי של סדריה החברתיים והמשפטיים, והיא מגיבה בטפיחה על שכמה על מחויבותה לגיוון תרבותי ועל סירובה לשפוט תרבות כלשהי לפי אמת מידה כלשהי מלבד זו של אותה תרבות עצמה.

הקריאה אינה מעודנת. המסורת מצהירה על כוונותיה בטקסטי היסוד שלה, חוזרת עליהן בדרשות יום השישי, מקודדת אותן בחוקותיה, ומשדרת אותן חמש פעמים ביום מצריחים שעומדים כיום בכל עיר מערבית גדולה. והתגובה הרווחת היא לחגוג זאת כהעשרה, ולסמן כל מי שקורא את הטקסטים בקול כגזען או כקנאי.

רוב האנשים במערב אינם רוצים להצטרף לאומה. הם אינם רוצים לחיות תחת החוק האסלאמי. הם אינם רוצים שבנותיהם ינווטו בסדר חברתי הבנוי סביב הכפפת נשים, או שעוזבי הדת שלהם יחיו בפחד, או שמחרפי הדת שלהם יזדקקו להגנת משטרה. אילו שאלתם אותם ישירות, הרוב המכריע היה אומר זאת בלי היסוס. אבל הם אומנו בקפידה שלא לקשר את ההעדפה הזו לשום בחינה של מה שהדוקטרינה האסלאמית מלמדת בפועל, משום שבחינה כזו סומנה כאסלאמופוביה, כלומר כגזענות, כלומר כמשהו שאדם הגון אינו עושה.

התוצאה היא ציוויליזציה המהלכת כסהרורית אל עבר עימות שסירבה לחשוב עליו. המסורת אינה מהלכת כסהרורית. היא ערה כבר ארבע־עשרה מאות שנים, והיא יודעת בדיוק לאן היא הולכת. היא אומרת זאת בכל בוקר, לפני שהשמיים החליטו להאיר, בקול של יופי יוצא דופן, מעל ערים שהיא מתכוונת, בבוא העת, לקרוא להן שלה.

אין צורך לשנוא את הקול הזה כדי להבין מה הוא אומר. אין צורך לפחד ממוסלמים, שרובם חיים חיים רגילים ללא שום תוכנית מודעת של כיבוש ציוויליזציוני, כדי להתייחס ברצינות למוסדות ולדוקטרינות המעצבים את העולם שבו הם חיים. צריך רק להקשיב. באמת להקשיב. למילים, לא רק למנגינה.

הקריאה אינה נעצרת בצריח. היא מעולם לא נעצרה. והיא אינה נעצרת עכשיו.