יש מהלך מסוים בטיעון האנטי־ציוני העכשווי שכדאי לבחון בקפידה, משום שהוא אפקטיבי ומשום שהוא לא הגון. הוא הולך כך: תראו, אפילו ישראלים אומרים את זה. אילו מבקרי ישראל היו רק ערבים, או מוסלמים, או שמאלנים מערביים חסרי כל זיקה לאזור, אפשר היה לבטל את דבריהם. אבל כשההוקעה באה ממי שנולד וגדל בישראל, ממי ששירת בצבא, ממי שמכיר את החברה מבפנים, הרי שזה מעניק לטיעון משקל מיוחד. הרי שזה מכריע את העניין.
זה לא מכריע. הטיעון מן המוצא הישראלי הוא סוג של הצגת תעודות, שמחליף ביוגרפיה בניתוח. העובדה שאדם נולד בארץ מסוימת, או חי בה שנים, או דובר את שפתה, אינה הופכת את מסקנותיו האידאולוגיות לגביה לנכונות. מה שהיא עושה, כשמשתמשים בה ברטוריקה, הוא לסכל ביקורת מראש. המתנגד המקומי הופך למעין ציטוט אנושי, לדרך לומר: עד הכתר של התביעה הוא אחד משלהם. אבל עדים יכולים לטעות, ולעדים יכולים להיות מניעים, והעדות הנשמעת המשכנעת ביותר מלמדת אותנו לפעמים יותר על העד מאשר על הנאשם.
שתי דמויות ראויות לבחינה לאור זה: אילן פפה, ההיסטוריון, וגדעון לוי, העיתונאי. שניהם ילידי ישראל. שניהם בנו קריירות בינלאומיות משמעותיות על הוקעה שיטתית של ישראל ושל הציונות. שניהם מובאים שוב ושוב על ידי מי שרוצים לומר: אתם רואים, אפילו ישראלים מסכימים. שניהם ראויים למבט מקרוב.
פסק דין המחפש ראיות
אילן פפה אינו סתם מבקר של המדיניות הישראלית. הוא אימץ מסגרת אידאולוגית טוטלית שבה הציונות נתפסת כחטא הקדמון, וכל מה שישראל עושה נקרא דרך הנחת יסוד זו. בגרסתו אין מה לשקול או לאזן, אין טענות מתחרות להעריך, אין מורכבות היסטורית לנווט בה. פפה אמר זאת במפורש. בראיון משנת 1999 לעיתון הצרפתי לה סואר הוא הצהיר: "אכן, המאבק הוא על אידאולוגיה, לא על עובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפרשנות שלנו לעובדות היא הנכונה, ואנחנו עושים זאת מסיבות אידאולוגיות, לא משום שאנחנו מחפשי אמת." זהו פסק דין המחפש ראיות. הוא השווה את התנהגות ישראל לפרקטיקה הנאצית, השוואה כה מעוותת מבחינה היסטורית עד שהיא חושפת את המסגרת כפי שהיא: לא ניתוח, אלא תעמולה.
ההשוואה לנאצים מוחקת את המבנה הממשי של השואה: מדינה מודרנית וחזקה המשמידה באופן שיטתי מיעוט חסר הגנה וחסר מדינה ברחבי יבשת שלמה. ישראל היא מדינה יהודית קטנה בתוך עולם ערבי ומוסלמי עצום, שנוסדה אחרי אלפי שנים של נישול ופגיעות יהודיים, ובכלל זה השואה עצמה. יהיה מה שיהיה דעתו של אדם על מדיניותה, האנלוגיה אינה שופכת אור על הסבל הפלסטיני. היא מזלזלת בתיעוד ההיסטורי, עושה דמוניזציה ליהודים המגינים על ריבונותם, ואינה עושה דבר מועיל למען הפלסטינים.
התובע שכבר כתב את נאום הסיכום
גדעון לוי פועל אחרת, אך ממלא תפקיד דומה. כבעל טור ותיק בהארץ, העיתון השמאלי הבולט ביותר בישראל, לוי בנה קריירה של הופעות בטלוויזיה הבינלאומית ובפאנלים ב־YouTube, שבהם הוא מגיש, בעקביות רבה ובייסורים ניכרים, את הפרשנות המרשיעה ביותר האפשרית לכל פעולה ישראלית. הוא רציני בהליכותיו, וזה מה שהופך אותו לאפקטיבי. הוא מציג את עצמו כאיש מצפון, המתייסר על מה שארצו עושה. קהלים מערביים מוצאים את העמדה הזו מושכת שאין לעמוד בפניה. הנה, הם חושבים, אדם ישר.
אבל עקביות בהוקעה אינה זהה ליושר. אדם שמגיע בנאמנות לאותה מסקנה בלי קשר לעובדות אינו עד; הוא סנגור. התפוקה של לוי לאורך עשרות שנים אינה נושאת את אופיו של עיתונאי ההולך בעקבות הראיות, אלא של תובע שכבר כתב את נאום הסיכום. הייסורים אמיתיים למדי; מה שהם משקפים הוא מחויבות אידאולוגית קודמת, לא פתיחות לבירור.
מותרות של הממסד הוותיק
מאין זה בא? כדאי להבין את השורשים הפסיכולוגיים והתרבותיים של התופעה, משום שביטולה כשנאה עצמית פשוטה מחמיץ משהו חשוב.
הטיפוס של פפה ולוי אינו תוצר של דחיקה לשוליים חברתיים, אלא דווקא מותרות ספציפיים מאוד של הממסד הוותיק. הם באים בדרך כלל מזרם מסוים באליטה האשכנזית הוותיקה, שהתחנך במסורת אינטלקטואלית אירופית ועוצב בתקופה שבה השמאל הישראלי חיפש זהות אוניברסליסטית שמתעלה מעל ייחוד אתני. עבור יחידים בסביבה הספציפית הזו, המסגרת האינטלקטואלית של האנטי־ציונות העכשווית מציעה צורה ייחודית של אישור מוסרי באמצעות הוקעה עצמית שבטית. להוקיע את ישראל פירושו ליישר קו עם הקהילה הבינלאומית הפרוגרסיבית, להתקבל בסלונים של לונדון ובאוניברסיטאות של קליפורניה, להימלט מהפרובינציאליות של מדינה מזרח־תיכונית קטנה ולתפוס את מקומך בקרב הנבחרים הקוסמופוליטיים.
זה אינו ניתוח נטול פניות. זוהי צורה של מיצוב חברתי, וקהל היעד אינו משפחות פלסטיניות בעזה אלא אנשי אקדמיה ועיתונאים מערביים, המוצאים במתנגד המקומי את האישור שחיפשו.
הנקודה הנגדית המזרחית
האופי הספציפי והאליטיסטי של הפסיכולוגיה הזו נעשה ברור כשמעמידים אותה מול הקהילה היהודית המזרחית, אלה שמשפחותיהם באו מארצות ערב שבהן נרדפו, גורשו ונושלו מרכושם. קהילה זו נמנית בדרך כלל עם הציונים המחויבים ביותר. הם אינם זקוקים למסגרת האשמה האירופית כדי להבין מדוע ישראל קיימת. הם חיו את המציאות שהפכה אותה להכרחית. כשאינטלקטואלים מערביים מנסים לגייס את הטינה המזרחית כנשק נגד ישראל, הניסיון נכשל ברובו, משום שיהודים מזרחים יודעים בדיוק איך נראתה החלופה.
ההסתגרות ובבואתה
החזון הציוני המכונן ביקש שבירה רדיקלית מהתודעה הגלותית המסורתית, מן המודעות המתמדת והחרדה לאופן שבו העולם הלא־יהודי תופס את היהודי, ומן ההתאמה הבלתי פוסקת של ההתנהגות לשיפוטם של אחרים. בוני המדינה הראשונים אמרו: סיימנו לכייל את עצמנו לפי דעת החוץ. יש לנו מדינה, יש לנו ריבונות, נבנה ארץ נורמלית.
ההתכנסות המכוונת פנימה הייתה במובנים רבים תכליתו של המפעל כולו, אבל היא הולידה פתולוגיה משלה. משום שישראל אינה, למעשה, מדינה נורמלית במובן שבו דנמרק או פורטוגל הן כאלה. היא קיימת באזור שמעולם לא קיבל את קיומה במלואו, בתוך סביבה עולמית שבה האנטישמיות מסתגלת בלי הרף, ולצד תפוצה שגורלה נותר שזור בגורלה של ישראל.
ישראלים רבים מגלים קהות מדהימה כלפי עוצמת העוינות המתגבשת סביבם, מותרות פסיכולוגיים שמדינה נצורה ספק אם יכולה להרשות לעצמה. בינתיים, המיעוט הזעיר של המתנגדים המקומיים מפנים את העוינות החיצונית הזו עד כדי מחיקה עצמית מוחלטת, והופך לכלי בידי אותם כוחות המבקשים לחסל את המדינה שממנה באו.
דרך האמצע הבריאה, מפוכחת לגבי העוינות העולמית בלי להיבלע בה או להישבר ממנה, היא העמדה הקשה ביותר לשמר, והיא נעדרת לחלוטין מעבודתו של הגולה המפורסם.
המראה של האמונות שלך עצמך
כאשר מישהו מציג את אילן פפה או את גדעון לוי כהוכחה לכך שישראל גרועה בהכרח כפי שטוענים מבקריה החריפים ביותר, התגובה הראויה היא לשאול: מהי בדיוק המסגרת של האדם הזה, מאין היא באה, ומיהו קהל היעד? התשובות לשאלות האלה אינן באות מהמזרח התיכון. הן באות מהיסטוריה תרבותית ופסיכולוגית ספציפית מאוד, שאין לה דבר עם הסבל הפלסטיני וכל קשר לצרכיה של תרבות אינטלקטואלית מערבית שחיפשה מסקנה ומצאה, במתנגד הישראלי, שליח בעל תעודות נוחות. כשפפה או לוי משכנעים אתכם, אינכם זוכים להארה בנוגע לישראל. מראים לכם מראה של האמונות שכבר החזקתם, עטויה בסמכות השאולה של ביקורת מבפנים.