יש סוג מסוים של איש ציבור יהודי שהפך לבלתי נמנע בפרויקט האנטי־ציוני המערבי. הוא אינו ערבי. הוא אינו מוסלמי. הוא אינו שמאלן מערבי חסר כל זיקה לאזור. הוא יהודי, לעתים קרובות יליד ישראל, והוא בנה קריירה, במה וזהות סביב הוקעת בני עמו לשם שעשועם ואישורם של אחרים. הוא מציג את עצמו כאיש מצפון, דובר אמת אמיץ המשלם על כך מחיר אישי. קהלו מוצא אותו מושך שאין לעמוד בפניו. ואין לו מושג מה הוא.
אילן פפה וגדעון לוי הם הדוגמאות הבולטות ביותר לטיפוס הזה. פפה הוא היסטוריון יליד ישראל שאימץ מסגרת אידאולוגית טוטלית, שבה הציונות היא החטא הקדמון וכל פעולה ישראלית שבאה אחריה נקראת כהמשכו. הוא השווה את התנהגות ישראל לפרקטיקה הנאצית. הוא הודה במפורש, בראיון משנת 1999 לעיתון הצרפתי לה סואר, שעבודתו מונעת מאידאולוגיה ולא מראיות: "המאבק הוא על אידאולוגיה, לא על עובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפרשנות שלנו לעובדות היא הנכונה, ואנחנו עושים זאת מסיבות אידאולוגיות, לא משום שאנחנו מחפשי אמת." היסטוריון שהכריז מראש שאינו מחפש אמת אינו היסטוריון. הוא תועמלן עם הערות שוליים.
לוי הוא בעל טור ותיק בהארץ, שבנה לעצמו קריירה שנייה של הופעות בטלוויזיה הבינלאומית ובפאנלים ב־YouTube, שבהם הוא מגיש בעקביות רבה ובייסורים ניכרים את הפרשנות המרשיעה ביותר האפשרית לכל פעולה ישראלית. הוא מציג את עצמו כאיש מצפון, המתייסר על מה שארצו עושה. קהלים מערביים מוצאים את העמדה הזו מושכת שאין לעמוד בפניה. אבל עקביות בהוקעה אינה זהה ליושר. אדם שמגיע לאותה מסקנה בלי קשר לעובדות אינו עד. הוא סנגור שכבר כתב את נאום הסיכום.
לוי תיאר את מסעו שלו במשפט אחד: "בהתחלה ראיתי כיבוש. אחר כך הבנתי שזה אפרטהייד. היום, מה שקורה בעזה הוא, בלי שום ספק, רצח עם." בינתיים, אוכלוסיית עזה גדלה מ־360,000 בשנת 1967 ליותר משני מיליון עד 2023. עם שעובר רצח עם אינו מגדיל את אוכלוסייתו פי שישה.
מה שמשותף לשניהם, ומה שקהליהם כמעט אף פעם אינם בוחנים, הוא התעודה. הטיעון המופעל בשמם אינו באמת על הניתוח שלהם. הוא על מוצאם. תראו, אפילו ישראלים אומרים את זה. המתנגד הישראלי הופך לציטוט אנושי, לדרך לסכל ביקורת עוד לפני שהיא מתחילה. וזה עובד, לא משום שהטיעון תקף, אלא משום שהתעודה מרגישה כמו הוכחה.
היא אינה הוכחה. היא הופעה. וכדאי לשאול: בשביל מי?
לא בשביל הפלסטינים. קהל היעד של פפה ולוי אינו משפחה בעזה. זהו פרופסור בלונדון, עיתונאי בפריז, פעיל בקליפורניה שחיפש מסקנה וזקוק לשליח בעל תעודות נוחות שיגיש אותה. ההופעה אינה מעשה של סולידריות עם המדוכאים. היא מעשה של מיצוב חברתי בתוך התרבות האינטלקטואלית המערבית, שבה הוקעת ישראל היא דמי הכניסה לחדרים מסוימים, ושבה קול יהודי או ישראלי המוקיע את ישראל שווה יותר מכל קול אחר, משום שהוא עטוף במראית עין של הקרבה עצמית.
פפה ודומיו ממשיכים לרוץ אחרי הגויים, רוקדים כמו כלב המחפש פירורי בשר שהם זורקים לו, בזמן שהם צוחקים עליו: "תראו איך היהודי המצחיק עושה את השטויות הקטנות והמגושמות שלו כדי לבדר אותנו."
יום אחד הם הורגים את הגור, מבשלים אותו, ומעורו הם עושים ארנקים, משומנו סבון, ומשׂערו כרית קטנה. ואז, אחרי שהשתמשו בארנק הזה כדי לצאת לקניות, הם חוזרים הביתה, רוחצים את ידיהם בסבון הזה, וכשהם הולכים לישון, הם מניחים את ראשם על הכרית הזו.
ובעודם ישנים, אולי הם חולמים, ובחלומם הכלב הקטן והמצחיק ממשיך לרקוד בשבילם, מתאמץ לזכות באהבתם ובקבלתם, כשמקומו האמיתי הוא עם משפחתו האמיתית, הכלבים האחרים כמותו, שיקבלו אותו, יאהבו אותו כפי שהוא וידאגו לו בלי שיצטרך להשפיל את עצמו.
הם לא יהפכו אותו לחפצים כמו סבון, ארנק או כרית, משום שהם רואים את ערכו האמיתי כיהודי כמותם, גאה להיות מי שהוא בעולם הזה.
היהודים שהבינו זאת בנו משהו שמחזיק מעמד. הם לא בנו אותו בהופעה בפני זרים. הם בנו אותו בשובם הביתה.