דבר המחבר: מדוע המסה הזו, ומדוע עכשיו
משהו השתנה בשיח הציבורי במערב. רטוריקה שלפני עשרים שנה הייתה נחשבת לאנטישמית במובהק, תאוריות קונספירציה על כוח יהודי, תיאורים מבזים ומשפילים של מוסדות יהודיים, דרישות לחיסול המדינה היהודית היחידה בעולם, מסתובבת כיום בחופשיות באוניברסיטאות, ברשתות החברתיות ובשיח הפוליטי המרכזי. תחת מיתוג חדש: אנטי־ציונות, דה־קולוניזציה, התנגדות. המיתוג חדש. השנאה אינה חדשה.
אינני כותב זאת כצופה מן החוץ. חייתי בארצות ערב, אני דובר את השפה, ויש לי קשרים הדוקים בתוך הקהילות האלה. מתוך היכרות מעמיקה עם הקוראן והחדית', שמעתי נקודות מבט פרטיות שאינן מגיעות לעולם לספרה הציבורית. יש גרסה של הסכסוך הזה שנבנתה לצריכה מערבית, ויש הגרסה המובנת מבפנים. הן אינן זהות. המסה הזו עוסקת בפער שביניהן.
אני רוצה להבהיר על מה הניתוח הזה טוען ועל מה אינו טוען. הוא אינו טוען נגד ערבים או מוסלמים. הוא אינו טוען שהסבל הפלסטיני אינו אמיתי: הוא אמיתי, והפלסטינים הם במובנים רבים הקורבנות האמיתיים של מצב שלא הם יצרו. הוא טוען נגד הפרשנים המערביים, רובם אירופים ואמריקנים, שאין להם מושג על מה הם מדברים, שמעולם לא חיו באזור, אינם דוברים את השפות ואין להם גישה לשיחות הפנימיות, ובכל זאת מדברים בוודאות מוחלטת על סכסוך שהם מבינים רק דרך עדשת התאוריה הפוסט־קולוניאלית, שהיא עדשה שגויה לחלוטין.
זוהי פולמוס, לא תרגיל דיפלומטי. הרגע דורש בהירות יותר משהוא דורש נימוס.
המשבר האפיסטמולוגי שמתחת לפוליטי
1.1 קריסת סביבת המידע
התפרצות השיח האנטישמי אינה מתקיימת בחלל ריק. היא סימפטום אחד של קריסה רחבה יותר באיכות האפיסטמיקה הציבורית: אמות המידה המשותפות שלפיהן חברות מעריכות טענות, שוקלות ראיות ומגיעות לשיפוט. הדמוקרטיזציה של הפקת המידע הייתה, בסיכומו של דבר, ברכה מעורבת. המנגנונים המאפשרים לכל אחד לפרסם מאפשרים גם לכל אחד להקצין, לגייס ולהפיץ דיסאינפורמציה בהיקף תעשייתי.
YouTube, TikTok, פלטפורמות הפודקאסטים והרשתות החברתיות יצרו מערכת מידע חדשה, שבה התפוצה נמצאת במתאם לא עם דיוק אלא עם מעורבות. זעם, קונספירציה, אישור אידאולוגי: אלה מניעים זמן צפייה. ניואנס, אי־ודאות וחשיבה מבוססת ראיות אינם מניעים אותו. האלגוריתם בוחר בשקר מרתק על פני אמת משעממת. ורעיונות אנטישמיים הם, מנקודת מבט אלגוריתמית, מעוררי מעורבות במיוחד: הם מציעים הסברים פשוטים לבעיות מורכבות, נבלים שניתן לזהות, ואת התחושה המספקת של מי שרואה מה שאחרים אינם רואים.
1.2 הקולות המשפיעים החדשים והתפוצה שלהם
דמויות כמו טאקר קרלסון, קנדס אוונס וג'ו רוגן מושכות קהלים של עשרות מיליונים. כוחם נובע לא בעיקר מדיוק או ממומחיות אלא מהצגת אותנטיות: דיבור במשלב לא מסונן ושיחתי, שנשמע כן לקהלים שאיבדו אמון במוסדות המסורתיים. זה אינו הישג של מה בכך. זה גם אינו הישג ניטרלי מבחינה מוסרית.
הקולות האלה, במידות שונות של כוונה ומודעות, העניקו במה לסטריאוטיפים אנטישמיים, הגבירו אותם, ובמקרים מסוימים אף אימצו אותם באופן אישי. הם עשו זאת בחסות של שאילת שאלות, ערעור על אורתודוקסיות ואמירת אמת בפני השלטון. ההשפעה זהה בלי קשר למסגור: מסגרות אנטישמיות נכנסות למרכז הזרם והופכות לנורמליות. תאוריית קונספירציה יכולה להגיע למיליארד אנשים עוד לפני שבדיקת העובדות החלה בכלל. ברגע שהיא משתרשת בתפיסת עולמו של אדם, עם חיזוק חברתי מהקהילה המקוונת שלו, התיקון נעשה כמעט בלתי אפשרי.
הדוגמה הבולטת ביותר לאחרונה היא טאקר קרלסון. כאשר ארצות הברית הצטרפה למערכה של ישראל נגד איראן, הצהיר קרלסון בפומבי: "זה קרה משום שישראל רצתה שזה יקרה. זו המלחמה של ישראל." המסגור לא היה חדש אצלו. בחודשים שקדמו לעימות עם איראן ייחס קרלסון את הפלישה האמריקנית לעיראק, את ההתערבות בלוב ב־2011 ושורה של מעורבויות צבאיות אחרות למניפולציה ישראלית של מדיניות החוץ האמריקנית: נרטיב שפיתח בבוטות גוברת ובהסתייגויות הולכות ומצטמצמות. בפודקאסט שלו הרחיקו אורחים לכת עוד יותר: בכיר לשעבר בתחום הביטחון הלאומי העלה, ללא כל ראיה תומכת, שייתכן שישראל עמדה מאחורי ההתנקשות בפעיל השמרני צ'רלי קירק. קרלסון סיפק את הבמה ולא הציב כל ערעור.
קנדס אוונס פעלה בפחות עמימות. YouTube השעה את הערוץ שלה בשל הטענה שיהודים שולטים בתקשורת. היא תיארה בפומבי את ארצות הברית כמי ש"מוחזקת כבת ערובה" בידי ישראל, האשימה את ישראל בפיגועי 11 בספטמבר וברצח קנדי, כינתה את ישראל "מדינה דמונית" ו"אומת כת", הפנתה את קהלה לחוברת אנטישמית מהמאה התשע־עשרה, וטענה שיהודים הם שארגנו את סחר העבדים הטרנס־אטלנטי. היא נבחרה ל"אנטישמית השנה" לשנת 2024 על ידי ארגון הסנגור StopAntisemitism. מחקר של המכון למדיניות העם היהודי מצא שמאמצע 2025 ואילך, כשלושה רבעים מהסרטונים שלה שהזכירו יהודים ניתנו לסיווג כאנטישמיים לפי הגדרת IHRA. יש לה יותר מחמישה מיליון מנויים ב־YouTube.
ג'ו רוגן, הפודקאסטר המושמע ביותר על פני כדור הארץ, הגן על שירו של קניה ווסט שכותרתו "Heil Hitler" ואירח מכחיש שואה ללא כל ערעור. כשנשאל ב־2023 על יהודים וכסף, אמר שזה "מגוחך" לפקפק בקשר ביניהם. השפעתו פועלת אחרת מזו של קרלסון: פחות מונעת אידאולוגית, יותר פונקציה של היקף ושל חוסר סקרנות מכוון, המתייחס לכל עמדה כראויה באותה מידה להשמעה. ההשפעה על הנרמול זהה.
מה שמאחד את המקרים האלה אינו אידאולוגיה פוליטית אלא מבנה רטורי משותף: ישראל, ובהרחבה היהודים, מוצגים כיד הנסתרת המושכת בחוטי הכוח האמריקני. כל אחת מהדמויות מגיעה למסקנה שלה בלשון ובדגש שונים. ההאשמה שבבסיס זהה. והיא אינה חדשה. זוהי ההאשמה העתיקה ביותר במסורת האנטישמית המערבית, בעדכון לעידן הפודקאסטים.
1.3 מבחן המצפון הסלקטיבי
אחד המאפיינים החושפניים ביותר של השיח העכשווי נגד ישראל הוא הסלקטיביות שלו. הרוב הגדול של מי שמביעים את הדעות הנלהבות ביותר על ישראל ופלסטין אינם מגיבים כמעט על שום סכסוך בינלאומי אחר. הם אינם עוסקים ביחסה של טורקיה לכורדים, במדיניות סין בשינג'יאנג, בהתנהלות רוסיה באוקראינה, בפעולות סעודיה בתימן, או בעשרות מצבים מתמשכים אחרים של כיבוש, עקירה ונפגעים אזרחיים.
הסלקטיביות הזו היא אבחנתית. אילו הדאגה המניעה הייתה באמת נתונה לעמים כבושים, למידתיות בלחימה או לזכויותיהן של אוכלוסיות חסרות מדינה, היינו מצפים לראות מעורבות עקבית בכל המקרים. איננו רואים. הייחודיות של המיקוד בישראל, מדינה אחת, סכסוך אחד מעל כל האחרים, מצביעה על משהו אחר מעיקרון הומניטרי עקבי. היא מצביעה על איבה מסוימת, שקדמה למחלוקות המדיניות הספציפיות שעליהן היא מתיימרת לעסוק. כאשר אנשים גם צועדים עם שלטים שעליהם כתוב "Gas the Jews" או "היטלר היה צריך לסיים את העבודה", הסאבטקסט הופך לטקסט. אלה אינן עמדות מוצפנות. זוהי הסתה מפורשת לרצח עם, הנסבלת בתוך תנועות הטוענות לעליונות מוסרית.
1.4 ההתכנסות: היכן ששתי מסורות של שנאה נפגשות
מה שאנו עדים לו אינו פשוט התעוררות מחודשת של אנטישמיות. זהו היתוך: מיזוג חסר תקדים היסטורי של שתי מסורות נפרדות של שנאת יהודים, שעד לאחרונה פעלו ברובן במישורים נפרדים. הבנת ההיתוך הזה היא המפתח להבנת הסיבה שהאנטישמיות החדשה כה עוצמתית, והסיבה שחברות ליברליות מערביות היו איטיות כל כך לזהות אותה בשמה.
המסורת הראשונה היא האירופית, שקיבלה את צורתה המודרנית הארסית ביותר ב"הפרוטוקולים של זקני ציון": הזיוף מתקופת הצאר שהציג את יהדות העולם כרשת קונספירטיבית העוסקת בתוכנית סודית לשליטה עולמית. הפרוטוקולים הופרכו בתוך שנים ספורות מהפצתם הראשונה ונחשפו כזיוף מועתק שהורכב ממקורות לא־יהודיים מוקדמים יותר. למרות זאת הם הופצו במיליוני עותקים ברחבי אירופה ואמריקה, תורגמו לעשרות שפות, וזכו לתמיכה מפורשת מעיתונו של הנרי פורד, ה־Dearborn Independent. הם היוו אבן פינה בהכנה האידאולוגית הנאצית. הם נמצאים בתפוצה פעילה גם כיום, והארכיטקטורה המרכזית שלהם, הטענה שיהודים מתמרנים ממשלות בסתר, שולטים בפיננסים ובתקשורת ומארגנים סכסוכים למטרות נסתרות, היא התבנית הישירה שממנה צאצאים "ישראל שולטת במדיניות החוץ האמריקנית" של קרלסון, אמריקה ה"מוחזקת כבת ערובה" בידי ישראל של אוונס, ומערכת הקונספירציות הרחבה. הכלי עודכן. ההיגיון זהה.
המסורת השנייה עתיקה בהרבה, והיא נותרה כמעט בלתי נראית לחלוטין לעיני המנתחים המערביים. זוהי המסורת התאולוגית של הד'ימה, המסגרת המשפטית האסלאמית הנידונה בהרחבה בחלק ב' של המסה, שלפיה היהודים, כעם מוגן אך כפוף מעצם מעמדו, תפסו מקום מוגדר וקבוע מתחת למוסלמים בהיררכיה החברתית שנקבעה בצו אלוהי. הכפפת היהודים, במסורת זו, לא הייתה מקרית לסדר הדברים. היא הייתה מכוננת אותו. היא הייתה, במונחים תאולוגיים, תכלית קיומם של היהודים. הקמת מדינת ישראל, ישות ריבונית יהודית המושלת במוסלמים בתוך דאר אל־אסלאם, ייצגה במסגרת זו לא רק בעיה פוליטית אלא היפוך קוסמי של הסדר הטבעי: עלבון מן המדרגה הראשונה שדרש, על פי ההיגיון הדוקטרינרי, תיקון.
שתי המסורות האלה התמזגו כעת, וישראל היא נקודת ההיתוך.
המסורת הקונספירטיבית האירופית מספקת את המנגנון: יהודים שולטים בדברים בסתר, מאחורי הקלעים, ומתמרנים אירועים שנראה כאילו יש להם סיבות אחרות. המסורת התאולוגית המזרח־תיכונית מספקת את הטינה: ריבונות יהודית על מוסלמים היא הפרה של הסדר האלוהי שאינה יכולה להיות לגיטימית ואינה יכולה להיות נסבלת. יחד הן מייצרות סינתזה בעלת עוצמה ייחודית. ישראל היא בעת ובעונה אחת בלתי לגיטימית ברמה הקוסמית וכל־יכולה בסתר. היא שולטת בוושינגטון תוך שהיא כובשת אדמה ערבית. היא מושכת בחוטי ממשלות המערב תוך שהיא מהווה עלבון להיררכיה שקבע האל. שתי המסגרות אינן רק מתקיימות זו לצד זו: הן מחזקות זו את זו, וכל אחת מספקת את מה שחסר לחברתה.
הסינתזה הזו מסבירה דבר שהביך את מי שצפו בלאומיות הערבית של ראשית המאה העשרים: מדוע מצאו הפרוטוקולים של זקני ציון קרקע פורייה כל כך בעולם הערבי, אזור ללא מסורת קודמת של תאוריית קונספירציה יהודית בנוסח אירופי. הפרוטוקולים הגיעו ואומצו, לא משום שהאוכלוסיות הערביות הוכשרו לכך במאות שנים של אנטישמיות בסגנון אירופי, אלא משום שההיגיון המבני שלהם הלם בדיוק מסגרת תאולוגית שהייתה קיימת עוד קודם. היהודים כבר נתפסו כעם שאסור לו להחזיק בכוח. הפרוטוקולים הסבירו, בשפה קונספירטיבית חילונית, כיצד בכל זאת הצליחו לעשות זאת. ההתאמה הייתה מיידית, והיא הייתה עמוקה.
ההיתוך מסביר גם את מה שמסגרת הד'ימה לבדה אינה יכולה להסביר: מדוע הטינה התאולוגית הזו עוררה הד כה יוצא דופן במערב, בקרב אוכלוסיות שאין להן שום נגיעה במשפט האסלאמי ושום ידיעה על הג'זיה. הפרוגרסיבי המערבי שמעולם לא שמע על סורת אַתְּ־תַּוְבָּה עדיין סופג את ההיגיון הקונספירטיבי, שעבר כעת הלבנה דרך התאוריה האנטי־קולוניאלית ושפת הדה־קולוניזציה, ומגיע בעצם לאותו יעד: אי אפשר להסביר את הכוח הישראלי באמצעים רגילים, ולכן יש להסבירו במניפולציה נסתרת. השפה שונה. המסקנה זהה.
זה מה שהופך את הרגע הנוכחי לשונה מגלים קודמים של אנטישמיות, ולמסוכן יותר. התפרצויות קודמות שאבו ממסורת אחת בכל פעם. האנטישמיות האירופית הייתה אירופית. העוינות המזרח־תיכונית לריבונות יהודית פעלה בתוך המסגרת התאולוגית שלה. זו שואבת משתיהן בו־זמנית, בסביבה תקשורתית המאפשרת להן להתערבב בהיקף תעשייתי ולהגיע למאות מיליוני אנשים עוד לפני שאפשר בכלל להעלות על הדעת התערבות מתקנת.
ההיתוך הוא הסיפור. זה מה שהפרשנות הליברלית המערבית כמעט לחלוטין לא הצליחה לראות.
מה שהניתוח המערבי אינו יכול לראות: הממד התאולוגי והציוויליזציוני
2.1 מסגרת הד'ימה ומרכזיותה
התרבות הפוליטית האירופית ניגשת לסכסוך הישראלי־פלסטיני דרך אוצר המושגים של הפוסט־קולוניאליזם: מתיישב מול יליד, מדכא מול מדוכא, פריבילגיה אירופית מול דחיקה לשוליים של הלא־אירופי. המסגרת הזו, שפותחה כדי להבין את הקולוניאליזם האירופי מעבר לים, אינה מתאימה מן היסוד למזרח התיכון. היא מחמיצה את הדבר החשוב ביותר.
במשך מאות שנים חיו יהודים ולא־מוסלמים אחרים תחת שלטון מוסלמי כד'ימים: מעמד משפטי מוגדר של נחיתות מוגנת, שקודד בחוק האסלאמי. היסוד התאולוגי של שיטה זו מפורש ואינו שנוי במחלוקת במשפט האסלאמי. הבסיס הכתוב העיקרי שלה הוא סורת אַתְּ־תַּוְבָּה (9:29), הפסוק הקוראני המצווה במפורש על מס הג'זיה ועל ההכפפה הפוליטית של לא־מוסלמים:
הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה וביום האחרון, ואינם אוסרים את מה שאסרו אללה ושליחו, ואינם מקבלים את דת האמת, (גם אם הם) מאנשי הספר, עד שישלמו את הג'זיה בכניעה ויחושו את עצמם מושפלים.קוראן 9:29 (סורת אַתְּ־תַּוְבָּה)
הביטוי הערבי בפסוק זה, וַהֻם צַאע'ִרוּן, שפירושו "בעודם מושפלים" או "מוכנעים", אינו מקרי. הוא הליבה הדוקטרינרית של שיטת הד'ימה. תשלום הג'זיה לא היה רק מס. הוא היה המחזה פולחני של כפיפות. המשפטנים האסלאמיים הקלסיים אמרו זאת במפורש. המלומד החנפי בן המאה השמינית אבו יוסוף כתב ב"כִּתַאבּ אל־ח'ראג'":
אין הוואלי [המושל] רשאי לפטור שום נוצרי, יהודי, מגוּשי, צאבי או שומרוני מתשלום המס, ואיש אינו יכול לקבל הפחתה חלקית. חייהם ורכושם נחסכים רק בזכות תשלום מס הגולגולת.אבו יוסוף, כתאב אל־ח'ראג' (המאה השמינית)
ההגבלות המעשיות שנקבעו לד'ימים היו מפורשות באותה מידה. אמנת עומר, המסמך המשפטי המכונן שהסדיר את היחסים בין השליטים המוסלמים לנתיניהם הלא־מוסלמים, פירטה, מפיהם של הד'ימים עצמם, את תנאי קיומם:
לא נקיש בפעמוני כנסיותינו אלא בצנעה, ולא נרים את קולנו בקריאת כתבי הקודש שלנו בתוך כנסיותינו בנוכחות מוסלמים, ולא נרים את קולנו בהלוויותינו… לא נציג את צלבינו או את ספרינו בדרכים או בשווקים של המוסלמים… לא נבנה בתים הגבוהים מבתי המוסלמים… לא נכה מוסלמי. אלה התנאים שאנו מטילים על עצמנו ועל בני דתנו בתמורה לביטחון ולהגנה. אם נפר אחת מההבטחות האלה, הד'ימה שלנו מופרת, ומותר לכם לעשות בנו כפי שמותר לכם לעשות באנשי מרי ומרד.אמנת עומר, בערך 637 לספירה / בנוסחה הקנוני מהמאה התשיעית
זה לא היה אמצעי זמני בעת מלחמה. זה היה סידור תאולוגי קבוע של היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים החיים בארצות תחת שלטון מוסלמי. ספרות החדית' מחזקת את ההכפפה המבנית. בצחיח מוסלים מתועד הנביא מוחמד כמורה למפקדיו:
כאשר תפגשו את אויביכם עובדי האלילים, הזמינו אותם לשלוש דרכי פעולה… אם יסרבו לקבל את האסלאם, דרשו מהם את הג'זיה. אם יסכימו לשלם, קבלו זאת מהם ומשכו את ידיכם. אם יסרבו לשלם את המס, בקשו את עזרת אללה והילחמו בהם.צחיח מוסלים, ספר 19, חדית' 4294
יהודי המזרח התיכון לא היו זרים לעולם הערבי. הם חיו בו אלפי שנים: במצרים, בעיראק, בתימן, במרוקו, בסוריה ובכל רחבי הלבנט. הערבים המוסלמים ידעו בדיוק מי הם היהודים. הם סחרו איתם, גבו מהם מסים וחיו לצידם, תמיד במסגרת ההיררכית הזו. זו אינה היסטוריה של בורות או של אדישות. זו היסטוריה של דו־קיום מובנה, המעוגן בתאולוגיה, בתוך היררכיה שקיבלה גושפנקה אלוהית: היררכיה שבה הכפפת היהודים לא הייתה מקרית אלא מכוננת.
מה שייצגה הקמת מדינת ישראל, אם כן, לא היה רק סכסוך טריטוריאלי. זה היה היפוך עמוק של הסדר החברתי שקיבל גושפנקה אלוהית: עם של ד'ימים, שהוגדר היסטורית בכפיפותו, בתשלום הג'זיה, באיסור לשאת נשק, בחובה לחוש את עצמו "מושפל", השיג ריבונות ומשל כעת במוסלמים בתוך דאר אל־אסלאם. בעיני חלק ניכר מהעולם הערבי והמוסלמי, זו לא הייתה רק בעיה פוליטית. זה היה עלבון תאולוגי מן המדרגה הראשונה. אנשים רבים מאוד באזור מבינים זאת באופן אינטואיטיבי, גם כשהדבר אינו נאמר בקול. מנתחים מערביים, שאין בידיהם מסגרת להבין זאת, מחמיצים זאת לחלוטין ובאופן שיטתי.
זוהי עובדת היסוד שממנה נובע כל השאר בסכסוך הזה. הזהות הלאומית הפלסטינית, התנהגות מדינות ערב, עוצמת ההתנגדות: שום דבר מכל אלה אינו מובן במלואו בלעדיה. זו אינה השערה או פרשנות. זה מה שאנשים אומרים, ישירות וללא הסתייגות, בשיחה פרטית, בתקשורת הפנימית, בשיח הדתי, כשהם אינם מדברים אל קהל מערבי.
2.2 היהודים כילידים: המחיקה שבלב הנרטיב הקולוניאלי
המסגור האנטי־קולוניאלי של ישראל תלוי בבדיה היסטורית כה יסודית עד שהמבנה כולו קורס בלעדיה: הבדיה שהיהודים הם מהגרים אירופים חדשים, שתילים זרים שנכפו על ארץ ערבית שלא הייתה להם כל זיקה אליה קודם לכן. הבדיה הזו אינה רק שגויה. היא ההיפוך המדויק של האמת.
היהודים אינם זרים למזרח התיכון. הם נמנים עם האוכלוסיות העתיקות ביותר באזור, עם נוכחות היסטורית רציפה בלבנט שקדמה לכיבושים הערביים, קדמה לאסלאם, ובאופן מכריע, מוכרת במפורש בטקסטי היסוד של האסלאם עצמו. הקוראן אינו מתייחס ליהודים כאל עם זר לאזור. הוא מתייחס אליהם כאל עם המושרש בו עמוקות. אי אפשר לקבל בעת ובעונה אחת את תיאור ההיסטוריה היהודית שבקוראן ולטעון שאין ליהודים זיקה אותנטית ללבנט. שתי העמדות אינן מתיישבות זו עם זו מבחינה לוגית.
יתרה מזו, הקבוצה הדמוגרפית הגדולה ביותר בישראל אינה צאצאי ניצולי שואה אירופים. רוב יהודי ישראל הם מזרחים: יהודים מעיראק, ממצרים, מתימן, ממרוקו, מלוב, מסוריה ומכל רחבי העולם הערבי, שגורשו או נאלצו לברוח בשנים שלאחר הקמת ישראל. כ־850,000 יהודים נעקרו מארצות ערב בין 1948 לתחילת שנות השבעים. אלה היו קהילות ששורשיהן באזור נמשכים אלפי שנים לאחור. גירושן, עקירה המונית של אנשים ילידי המזרח התיכון בידי מדינות ערב, כמעט אינו מוזכר בשיח הפרוגרסיבי המערבי, משום שהוא מנפץ את הנרטיב הקולוניאלי־התיישבותי מן היסוד.
המסגרת הקולוניאלית מחייבת אוכלוסייה אירופית העוקרת אוכלוסייה ילידית. המציאות הדמוגרפית בפועל, שבה רוב יהודי ישראל הם בעצמם אנשי המזרח התיכון שנעקרו מארצות ערב אל המדינה היחידה שהייתה מוכנה לקלוט אותם, הופכת את המסגרת הזו לבלתי קוהרנטית. ולכן פשוט לא מדברים על כך. זו אינה השמטה. זו השתקה, מודעת או מבנית, של עובדה היסטורית לא נוחה, לטובת נרטיב שאינו יכול לשרוד את המגע איתה.
2.3 ההקבלה היזידית
הקבלה מועילה היא גורלם של היזידים בעיראק. כאשר דאעש עלה לשלטון, היזידים, מיעוט דתי עתיק ומסוגר, היו נתונים לרצח המוני, לשעבוד ולמחיקה תרבותית שיטתית. העולם הזדעזע. הוא לא היה צריך להזדעזע. היזידים, כמו היהודים, תפסו מעמד של אחרות דתית באזור בעל מסורת ארוכה ומוגדרת בשאלה כיצד יש לנהוג בקהילות כאלה כאשר ההיררכיות המבוססות קורסות.
דאעש הצדיק את יחסו ליזידים בהסתמך על אותה מסגרת דוקטרינרית שנדונה לעיל. משום שהיזידים לא היו מאנשי הספר, לא הוענק להם כל מעמד של ד'ימים. האלימות נגד היזידים לא הייתה חריגה. היא הייתה הביטוי הקיצוני ביותר של רצף. יהודי ישראל, בהקימם מדינה ריבונית, הפעילו את אותו היגיון יסודי: שמיעוטים אינם מושלים; שהסדר הטבעי הופר. אין צורך לאמץ את תפיסת העולם הזו כדי להכיר בכוח ההסבר שלה. מנתחים מערביים המסרבים להתמודד איתה בוחרים בבורות על פני הבנה.
2.4 פקיסטן וההיגיון ההשוואתי
המקרה של פקיסטן מועלה לעתים כהקבלה לזהות הלאומית הפלסטינית: אוכלוסייה מוסלמית שהגדירה את עצמה בניגוד לשלטון של אחר דתי, במקרה זה הודו בעלת הרוב ההינדי. ההקבלה מאלפת, אבל לא באופן שהמבקרים מתכוונים. פקיסטן מחזקת את התזה המרכזית: היא הוקמה במפורש כדי שמוסלמים לא ימשלו בידי הינדים. ההיגיון התאולוגי זהה. הדחייה של ד'ימה הפוכה, כלומר שלטון של מיעוט דתי על רוב מוסלמי, היא אותו עיקרון הפועל בגאוגרפיה אחרת.
בנייתה של הזהות הפלסטינית והפיכתה לנשק
3.1 זהות לאומית שחושלה ככלי
האנשים המכונים כיום פלסטינים לא הזדהו היסטורית ככאלה. במשך מאות שנים הבינה האוכלוסייה הערבית בלבנט את עצמה במונחים של קהילתה הדתית, החמולה שלה והאזור שלה: לרוב כחלק מסוריה הגדולה. המונח "פלסטיני", כזהות לאומית נבדלת, היה במידה רבה תוצר של אמצע המאה העשרים, והתגבש פוליטית סביב הקמת אש"ף ב־1964.
באופן מכריע, הזהות הזו לא הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה אילולא היו היהודים עם של ד'ימים שנתפס כמנסה למשול במוסלמים בתוך דאר אל־אסלאם. הזהות לא חושלה נגד פולש זר כללי. היא חושלה במיוחד נגד היפוך הסדר התאולוגי־חברתי. זו הסיבה לעוצמתה, והסיבה שהתגלתה כעמידה כל כך בפני פתרון באמצעות משא ומתן פוליטי רגיל. הטינה אינה רק טריטוריאלית. היא ציוויליזציונית.
אין בכך כדי להקטין את הסבל האמיתי או את קיומה הממשי של האוכלוסייה הזו. יש בכך כדי להצביע על כך שהזהות הלאומית הפלסטינית חושלה, במידה משמעותית, ככלי: נשק בידי מדינות ערב שהיו מחויבות אידאולוגית לבטל את קיומה של ישראל, אך הלכו ואיבדו את היכולת לעשות זאת באמצעים צבאיים ישירים.
3.2 התנהגותן של ירדן ומצרים
התנהגותן של מדינות ערב השכנות היא הראיה הברורה ביותר לתזת הנשק. ירדן סיפחה את הגדה המערבית ב־1950. במקום לשלב את אוכלוסייתה הערבית במדינה ירדנית מאוחדת, היא החזיקה אותה במעין לימבו פוליטי תלוי. מצרים, ששלטה בעזה מ־1948 עד 1967, מעולם לא העניקה אזרחות או דרכונים מצריים לאוכלוסייה הערבית של עזה. כאשר ניהלה מצרים משא ומתן על החזרת חצי האי סיני מידי ישראל, היא במפורש לא ביקשה את החזרת עזה.
אלה לא היו השמטות. הם משקפים החלטה מחושבת להשאיר את השאלה הפלסטינית פתוחה: לשמר פצע שאפשר להשתמש בו כדי לשלול את הלגיטימיות של ישראל ולערער את יציבותה ללא הגבלת זמן. הפלסטינים הושארו בהשהיה מכוונת: שימושיים כקורבנות, לא נוחים כאזרחים. מדינות ערב שטענו כי הן מגינות על זכויות הפלסטינים השתמשו בפועל בסבל הפלסטיני ככלי אסטרטגי.
מִחזוּרן של מסגרות הקונספירציה האנטישמיות הקלסיות
4.1 שליטה יהודית וישראלית בפוליטיקה האמריקנית
אחד הסטריאוטיפים האנטישמיים הקלסיים העיקשים ביותר, הטענה שיהודים שולטים בסתר בממשלות, בפיננסים ובתקשורת, קיבל חיים חדשים בדמות טענות על שליטה ישראלית במוסדות הפוליטיים האמריקניים. הטענות האלה נפוצות לרוחב הקשת הפוליטית: משחקני ימין קיצוני המדברים במפורש על כוח יהודי, ועד קולות פרוגרסיביים הממסגרים זאת במונחים של השפעת איפא"ק והלובי הישראלי.
הדפוס זהה בשני המקרים. ארגון לובי או רשת תורמים פוליטיים המזוהים עם ישראל או עם זהות יהודית נתפסים כמרושעים באופן ייחודי, חזקים באופן ייחודי ומשחיתים באופן ייחודי, במידה ששום אינטרס מקביל, הלובי הסעודי, תעשיית הביטחון, חברות התרופות, אינו נתון לה לעולם. הסטנדרט הכפול אינו מקרי. הוא האנטישמיות.
מה שעשו קרלסון, אוונס והמערכת שסביבם הוא ליטול את הסטריאוטיפ הזה, שהיה מוגבל בעבר לימין הקיצוני המוצהר ולשוליים הקונספירטיביים, ולנתב אותו אל הזרם המרכזי דרך שפת הלאומיות של "אמריקה תחילה" והאנטי־התערבותיות. הטיעון כבר אינו שהיהודים קושרים קשר לשליטה עולמית במובן מופשט כלשהו. הוא ספציפי, עכשווי ונשמע סביר: ישראל גררה את אמריקה למלחמה הזו. נתניהו משך בחוטים. הלובי מחזיק בקונגרס. היד הנסתרת גלויה, אם יודעים היכן להסתכל. הסטריאוטיפ הקלסי קיבל לבוש עכשווי וכותרת חדשותית. ההאשמה שבבסיסו לא השתנתה.
4.2 ישראל כהסבר אוניברסלי: קנדי, ה־USS Liberty ומעבר לכך
נקודת הסיום הלוגית של מסגרת השליטה היהודית היא שילובה של ישראל כמעט בכל תאוריית קונספירציה גדולה. ישראל מואשמת כיום באופן שגרתי ברצח ג'ון פ. קנדי, למרות שישראל של 1963 הייתה מדינה צעירה, ענייה ומבודדת דיפלומטית, ללא מניע סביר או יכולת למבצע כזה. ישראל מואשמת בתקיפות מכוונות על נכסים צבאיים אמריקניים, בתזמור משברים פיננסיים עולמיים ובהנדסת מדיניות החוץ האמריקנית בכל הרמות. ב־2025 וב־2026 התרחב ההיגיון הזה להתנקשות בצ'רלי קירק, כשקולות בולטים בבמה של קרלסון עצמו העלו מעורבות ישראלית ללא שמץ של ראיה תומכת.
תפקידן של תאוריות הקונספירציה האלה אינו להסביר אירועים היסטוריים ספציפיים. הוא למקם את ישראל, ובהרחבה את היהודים, כיד הנסתרת מאחורי כל מה שמשתבש. זה זהה מבנית למסגרות האנטישמיות הקלסיות שקדמו לשואה. הכלי עודכן. ההיגיון זהה. התכלית זהה.
4.3 המסגור האנטי־קולוניאלי כעיוות היסטורי
הכלי המשפיע ביותר מבחינה אינטלקטואלית של האנטישמיות העכשווית הוא מסגור ישראל כמפעל קולוניאלי אירופי שנכפה על עם ילידי. המסגור הזה זכה למעמד הקרוב לאקסיומה באקדמיה הפרוגרסיבית. הוא גם שגוי היסטורית באופנים בעלי חשיבות עצומה.
היהודים אינם מתיישבים קולוניאליים אירופים. יש להם נוכחות היסטורית רציפה באזור שקדמה לאסלאם, הם מוכרים במפורש בקוראן ולאורך המסורת ההיסטורית האסלאמית, והם חיו לצד אוכלוסיות ערביות ומוסלמיות במשך מאות שנים. הקשר היהודי לארץ אינו המצאה אירופית מהמאה התשע־עשרה. מה שייצגה הקמתה של מדינה יהודית ריבונית, ומה שעורר באמת את הסכסוך, לא היה קולוניאליזם אירופי אלא הופעתה של ריבונות פוליטית יהודית בשטח שבו השליטה הפוליטית המוסלמית הייתה הנורמה התאולוגית. זהו מתח היסטורי אמיתי. זה אינו קולוניאליזם.
הצגתו ככזה אינה רק טעות. זהו עיוות המשרת תכלית פוליטית מוגדרת: לשלול את הלגיטימיות של הקיום הישראלי משורשו, ובה בעת להלבין עוינות המושרשת בתאולוגיה אל תוך השפה המכובדת של הפוליטיקה הפרוגרסיבית. השמאל האקדמי מספק את הכיסוי האינטלקטואלי. ימין הפודקאסטים מספק את מבנה העל הקונספירטיבי. ביחד הם יצרו תנועת מלקחיים סביב אותה מטרה.
4.4 ההקבלה הנאצית
העלאת התעמולה מהתקופה הנאצית כנקודת השוואה אינה הגזמה כאשר ההשוואה מדויקת מבחינה מבנית. הנאצים לא המציאו את האנטישמיות. הם ירשו מסורת בת מאות שנים של הפיכת היהודים לשעיר לעזאזל: השימוש ביהודים כהסבר אוניברסלי לתפקוד לקוי של החברה, למשבר כלכלי ולכישלון פוליטי. מה שהנאצים עשו הוא לתעש אותה.
השיח העכשווי אינו נאציזם. אבל הוא ממלא את אותו תפקיד: לוקח אוכלוסייה גדולה ומגוונת, ישראלים, יהודים, ציונים, המונחים מיטשטשים במכוון, וממקם אותה כמשתנה המסביר לכל מה שרע. הצורות שונות. המבנה אינו שונה. והיתוך האנטישמיות הקונספירטיבית האירופית עם העוינות התאולוגית המזרח־תיכונית לריבונות יהודית יצר גרסה של השעיר לעזאזל שהיא, במובנים מסוימים, עמידה יותר מכל אחת מהמסורות לבדה: משום שהיא יכולה לדבר בו־זמנית אל הימין הלאומני, אל השמאל הפרוגרסיבי ואל העולם המוסלמי, ובכל מקרה בשפה המרגישה אותנטית מקומית.
ההתיישרות הגאופוליטית מחדש: מדינות ערב המשיכו הלאה
5.1 הסכמי אברהם ומה שהם חושפים
משהו השתנה בעולם הערבי. הסכמי אברהם, הסכמי השלום עם מצרים וירדן ומסלול הנרמול הסעודי־ישראלי המתמשך מצביעים כולם על אותה מציאות יסודית: המדינות הערביות הסוניות הגיעו למסקנה שהעניין הפלסטיני, ככלי אסטרטגי, הפך לנטל ולא לנכס. אחרי שהשקיעו עשרות שנים בטיפוח הנרטיב של הקורבנות הפלסטינית ככלי נגד ישראל, הן מנסות כעת בשקט לחלץ את עצמן מההשלכות.
המדינות האלה כבר אינן רוצות להשתמש בחוסר המדינה הפלסטיני כנשק. הן רוצות יציבות, פיתוח כלכלי ומשקל נגד לשאיפות האזוריות של איראן. איחוד האמירויות, סעודיה, בחריין, סודאן, מרוקו, ובדרכים שקטות יותר מצרים וירדן, רואות כיום בישראל מעצמה כלכלית ושותפה אסטרטגית. הן תקועות, למעשה, עם בעיה שעזרו ליצור ושאינן רוצות עוד לקיים. כיוון התנועה בקרב האליטות השליטות הערביות אינו מוטל בספק.
5.2 איראן: בעלת העניין האחרונה בסכסוך נצחי
המשטר השיעי המהפכני באיראן הוא כיום השחקן החיצוני העיקרי המושקע בשמירת הסכסוך הפלסטיני חי ובלתי פתור. איראן מממנת את חמאס, את חזבאללה ואת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לא מתוך סולידריות עם העם הפלסטיני: איראן היא פרסית, שיעית, ומצויה היסטורית במתח עם אוכלוסיות ערביות סוניות, אלא משום שהסבל הפלסטיני והרגש האנטי־ישראלי שימושיים לה אסטרטגית. הם מערערים את יציבותה של ישראל, מחלישים ממשלות ערביות מתונות שאיראן רואה בהן יריבות, מסבכים את ההשפעה האמריקנית באזור, ומעניקים לאיראן טענה להנהגה כלל־אסלאמית המתעלה מעל מגבלותיה העדתיות.
האירוניה חריפה. המדינות הערביות הסוניות עיצבו את העניין הפלסטיני כנשק נגד ישראל. הנשק הזה נתפס בידי יריבתן האזורית העיקרית. חמאס, חזבאללה והחות'ים הם צמתים בציר המזוהה עם איראן, המאיים ישירות על יציבותן של אותן מונרכיות ערביות סוניות שטענו בעבר להנהגת העניין הפלסטיני. הסעודים, האמירתים והמצרים מוצאים את עצמם כעת בעמדה יוצאת הדופן של התיישרות שקטה עם ישראל נגד הכוחות הנלחמים, להלכה, למען פלסטין.
5.3 7 באוקטובר ושאלת העיתוי
העיתוי של מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, שנפתחה בדיוק כשהנרמול הסעודי־ישראלי נראה קרוב, כמעט בוודאות לא היה מקרי. סיכול הנרמול הזה היה אינטרס אסטרטגי ישיר של איראן. ייתכן שחמאס פעל ככלי איראני לא פחות משפעל ככלי פלסטיני. המדינות הערביות הסוניות הבינו זאת היטב, וזו הסיבה שהתגובה האזורית ל־7 באוקטובר, מתחת להצהרות הסולידריות הפומביות המתחייבות, הייתה אמביוולנטית הרבה יותר משציפו משקיפים מערביים. הן צפו באיראן משחקת קלף שהכירו.
מה נדרש כדי לקרוא לזה בשמו
השאלה הפלסטינית אינה מה שהיא נראית מבריסל, מלונדון או מניו יורק. היא שריד של סדר תאולוגי שהופר, מערך של זהויות לאומיות שנבנו למטרות אסטרטגיות בידי מדינות ששינו מאז את חישוביהן, וסכסוך שהמניע העיקרי שלו כיום הוא מעצמה פרסית שיעית המשתמשת בעניין ערבי סוני כשליח במלחמה קרה אזורית.
האנשים החיים בעזה ובגדה המערבית אמיתיים, וסבלם אמיתי. אבל הם קורבנות בעיקר של מדינות ערב שיצרו וקיימו את חוסר המדינה שלהם, ושל המשטר האיראני המנצל אותו כיום. הבנת הסבל הזה, וכל סיכוי לשים לו קץ, מחייבות לוותר על נרטיב השחרור מקולוניאליזם ולהתמודד ביושר עם המציאות המורכבת בהרבה שמתחתיו. מדינות ערב שיצרו את המצב הזה יודעות זאת. הישראלים יודעים זאת. האיראנים מנצלים זאת. ומספר גדל והולך של ממשלות ערביות סוניות השלימו עם כך בשקט והמשיכו הלאה.
הניתוח הזה אינו טוען שמדיניותה של ישראל חסינה מביקורת. מדיניותה של שום מדינה אינה חסינה. הוא טוען דבר ספציפי יותר ולא נוח יותר: שחלק גדול וגדל ממה שמציג את עצמו כביקורת על ישראל אינו ביקורת כלל. זוהי אנטישמיות בבגדים עכשוויים. אלה הפרוטוקולים של זקני ציון בפורמט פודקאסט, המוגברים בכוח התפוצה של קרלסון ואוונס לקהלים שמחבריהם לא יכלו לדמיין. וזוהי מסגרת הד'ימה: האמונה העתיקה שאסור ליהודים למשול, שריבונות יהודית היא עלבון תאולוגי, מתורגמת לשפה החילונית של דה־קולוניזציה וזכויות ילידים, לצריכתם של קהלים מערביים שאין להם מושג שהם מקבלים טיעון תאולוגי ימי־ביניימי באריזה פרוגרסיבית.
מי שמפיצים אותה, בין אם הם אנשי תקשורת עם במות עצומות, פרופסורים באוניברסיטאות בעלי אמינות מוסדית, או מפגינים ברחוב, עושים דבר שההיסטוריה לא תשפוט בעין יפה. יש שיודעים בדיוק מה הם עושים. אחרים פשוט ספגו מסגרת בלי לבחון את מקורותיה. התוצאה, בשני המקרים, זהה.
הנכונות לומר זאת בבירור, ברגע הזה, כשלאמירה כזו יש מחיר חברתי ומקצועי ממשי, אינה מעשה של מה בכך. היא מעשה הכרחי. האנטישמיות נשענה תמיד על שתיקתם של אנשים שהיו צריכים לדעת יותר. המסה הזו היא טיעון נגד השתיקה הזו.